"לספר את הסיפור שלנו"

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ערך השנה בפעם השנייה יום הקרנות שהוקדש לקולנוע הפלסטיני. "מה הוא קולנוע פלסטיני זו שאלה יותר קשה ממי הוא יהודי", אמר הבמאי, המפיק וחוקר הקולנוע, ג'ורג' חלייפי, ברב שיח שהנחה. "פלסטינים חיים בכל מיני מקומות, אין לנו מדינה מוכרת או תקציבים כך שהתשובה לשאלה מה הופך סרט לפלסטיני אינה מובנת מאליה. האם יצירה קולנועית שעוסקת בנושאים פלסטיניים היא פלסטינית? או אולי סרט שהבמאי או המפיק שלו פלסטיני הוא כזה בהגדרתו? אני לא בטוח".

יום הקולנוע הפלסטיני, שהחל בשנה שעברה תחת מחאות חריפות והביא לאולמות קהל מצומצם, הוכיח השנה מעל לכל ספק שהתעניינות בנושא בנושא קיימת ולראיה הצופים הרבים שפקדו את האולמות. היום הצליח בהחלט ליצור מפגש ייחודי בין הצד הישראלי לפלסטיני בסככסוך שזוכה להתייחסות בעיקר דרך מסכי הטלוויזיה וכותרות החדשות.

משנות השלושים ועד היום נעשו מאות סרטים קצרים ותיעודיים על ידי יוצרים פלסטינים, אך רק 18 סרטים עלילתיים באורך מלא (חמישה מהם ממומנים בכסף ישראלי). בשנים האחרונות חדר הקולנוע הפלסטיני לליבת העשייה הקולנועית העולמית, בין היתר בזכות יוצרים כמו אליה סולימאן וסרטיו "כרוניקה של היעלמות" ו"התערבות שמימית" שאף היה המועמד הפלסטיני הראשון לפרס האוסקר הזר.

יוצרים נוספים, חלקם ערבים ישראלים, שעוררו בשנים האחרונות התעניינות בקולנוע הפלסטיני הם האני אבו אסד עם "החתונה של רנה" וסרטו החדש "גן עדן עכשיו", עלי נאסר, במאי הסרטים "שביל החלב" ו"בחודש התשיעי", ג'וליאנו מר עם סרטו התיעודי "הילדים של ארנה", סאמח זועבי, עם "שב בשקט", מוחמד בכרי ו"ג'נין ג'נין" ותאופיק אבו-ואיל וסרטו "עטאש/צימאון". רבים מהסרטים הללו גרפו פרסים בפסטיבלים ברחבי העולם.

"אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו גם כשהוא נוגע במתאבדים ובתופעות אחרות שלא נוח לנו איתן", אמר חלייפי בהתייחס בין היתר לסרטים כמו "גן עדן עכשיו" של האני אבו אסד שמציג את הדילמות האנושיות של שני פלסטינים צעירים שגויסו לבצע פעולת התאבדות בישראל. "אם הקולנוע הפלסטיני לא יספר את הסיפור שלהם, מישהו אחר יעשה את זה, כמו שעשו לאורך כל ההיסטוריה. עד היום מי שמספר את חיינו הם פרשנים לענייני אני לא יודע מה. אנחנו, היוצרים, חייבים לשכוח מה מצפים מאתנו ולעסוק בעצמנו, זו חובתנו לדחוף את הסיפור הפלסטיני קדימה ולמצוא דרכים חדשות להעביר אותו".

חלייפי טוען כי העשייה הקולנועית הפלסטינית שהיתה בראשיתה מגויסת לחלוטין לטובת המאבק הפלסטיני נושאת על גבה את הפוליטיקה גם כשהיא עוסקת באישי. "תספר סיפור אהבה שמתרחש ברמאללה, תמצא את עצמך במחסום. בקולנוע הפלסטיני הפוליטיקה היא בילט אין ודרך האישי מסופר הסיפור הלאומי. אנחנו בתקופת מעבר בין הקולנוע הלוחמני לקולנוע שמספר סיפור אישי שמקיש על הכללי למרות שאני מאמין שהמאבק יישאר תמיד".

"הפכנו לשגרירים"

ג'וליאנו מר, שהשתתף גם הוא ברב השיח, דיבר בין היתר על בעיות ההפצה של הקולנוע הפלסטיני בעולם הערבי ואמר: "סרטים שתעודת הזיהוי שלהם ישראלית לא יוקרנו בפסטיבלים בעולם הערבי נקודה. בסרט שלי, 'הילדים של ארנה', תמכה הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ובאופן מפתיע הם אלה שפנו אליי. לא הבנתי למה הם רוצים לתמוך בסרט שמחוץ לקונצנזוס, עד שמנכ"ל הקרן אמר לי 'אתם משרתים כקונסולים הטובים בעולם'. יוצא שהדמוקרטיה הגדולה במזרח התיכון הפכה אותנו לשגרירים הטובים ביותר שלה. מהעותקים באנגלית של הסרט הרשו לנו להוריד את שם הקרן כמממנת וכשנסענו להתחרות באחד הפסטיבלים בו שפטו שופטים מאלג'ר, מצרים ולבנון, הייתי משוכנע שאני זוכה. באמצע ההקרנה השופטים עזבו את האולם בגלל שבאחת הסצינות שואלת אחת הדמויות איך יכול להיות שמכל אומות ערב יהודיה היא זו שבאה ללמד אותה תיאטרון. הם חשבו שזה יותר מדי אמפתי".

עם הבעיה הזו נאלצו להתמודד גם נימרוד שנית וג'ורג' חלייפי, שסרטם, "למען הילדים" שהוקרן ביום הקולנוע הפלסטיני, הציג פרויקט שמסייע לילדים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל על ידי שת"פ של מרכז פרס לשלום וקרן איטלקית שמסייעת במימונו. "ילדים שחייהם ניצלו בזכות טיפול רפואי לא יראו אותנו כרוצחים", אומרת בסרט מנואלה דבירי ממובילות הפרוייקט מטעם מרכז פרס לשלום. אחת הנשים הפלסטיניות שבנה נזקק לטיפול דחוף וחייו ניצלו באמצעות הפרוייקט אשרה אמירה זו כשאמרה: "אחרי שהצבא הרס לי את הבית שאלו אותי איך אני יכלה ללכת אל היהודים, אבל כשאני בסביבתם אני מבינה שהם שונים מאלה שהרסו לי את הבית". 

את הסרט פותח מונולוג של השחקן ריצ'רד גיר שאומר: "הסרט הזה אינו מדבר על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. זה סרט על שיתוף פעולה בין יחידים יוצאי דופן בשירות השלום, זהו סיפור על הומאניות, פיוס והצלת ילדים". במדינת המריבה כל אמירה מקפלת בחובה הצהרה פוליטית וכך גם פרויקט זה. סרטם של שנית וחלייפי הוא לכאורה סרט תדמית, אך בסופו של יום מדובר בסרט קטן ורגיש שמאיר פינה פחות מוכרת של מערך היחסים הישראלי-פלסטיני.

סרט שונה לחלוטין ומאכזב במיוחד היה זה של ראשיד משראווי, "אחי, ערפאת", שמלווה את החודשים האחרונים לחייו של פתחי ערפאת, אחיו של הראיס וראש ארגון "הסהר האדום" הפלסטיני. משראווי, איש קולנוע מהשורה הראשונה, מציג באופן מפתיע קולנוע מבולבל שמנסה להעביר את תחושת הבלבול של היוצר כפלסטיני ערב סיום עידן ערפאת. בפועל מתקבלת תוצאה מפוספסת, נעדרת קוהרנטיות ומתישה.

סרטו של מוחמד בכרי, "מאז שהלכת", היה מגולות הכותרת של היום. בסרט עולה בכרי לקברו של אמיל חביבי ומספר לו את קורותיוו בשנים האחרונות. הוא מספר על מות אביו ועל לידת בנו השישי, על בניית בית חדש ועל מאורעות אוקטובר, על הפיגוע במלון פארק וכניסת צה"ל לגדה, על זכייתה של בני סכנין בגביע המדינה בכדורגל, על פלישת צה"ל לג'נין, על צילומי הסרט "ג'נין, ג'נין" ועל אחייניו שהואשמו בסיוע למחבל מתאבד שגרם למותם של תשעה ישראלים. בכרי מוביל את הסיפור כרשומון, מונולוג אישי, כרונולוגיה שנסמכת על המון קטעי ארכיון. גם כאן כמו אצל משראווי, חביבי הוא תירוץ לגרד פצעים שמציקים לבמאי. בניגו למשראווי מתקבל סרט אישי, מהודק, כואב, מפוכח וכן שלא נמלט מהצגת טענות קשות שהוטחו בבכרי. הגעגועים לחביבי הם געגועים לתקופה אחרת. "השארת אותי לבד", אומר בכרי בראשית הסרט ומעביר לכל אורכו את תחושת הבידוד שחש בשנים האחרונות בשל הנסיבות.

את אירועי היום נעלה הקרנה של "גן עדן עכשיו". המקטרגים טוענים כי מדובר בסרט שמציג מתאבדים כאנושיים ובכך מספק לגיטימיות לפעולה זו. המסנגרים טוענים כי הסרט מכריח את העולם להתבונן בפניה של תופעה שנולדה כתוצאה מהמצב ותתרחב אם הנסיבות שיצרו אותה לא יטופלו. הסרט כתוב ומבוים עם הרבה הומור בסגנון שמפגיש בין טרנטינו לקוסטוריצה. כשאתה הולך לסרט שעוסק במתאבדים ונהנה, קשה להתחמק מתחושת האשמה. ואכן, עם רדת הקרדיטים, נשמע פרץ של מחיאות כפיים שנפסק באחת, כמו שואל את עצמו: "מותר?". פוליטיקה ותהיות מוסריות לחוד, "גן עדן עכשיו", מגיש קולנוע מצוין - משחק משובח של קאיס נאשף ועלי סולימאן בתפקידים הראשיים וכך גם של דמויות המשנה. התסריט קצבי וקולח והבימוי, גם אם מניפולטיבי, מסוגנן ומוקפד.