תשחטו כבש ותשתקו

יהודים נוטים להתבלבל בין חודש רמדאן לבין עיד אל-פיטר. לדידם, רמדאן הוא חג מתמשך של צום שמח ומרנין וריקודי רחוב, ואילו אל-פיטר הוא מן מושג ערטילאי שכזה, שבטח מסמל איזה טבח מפורסם בתולדות האיסלאם העוין. מה זה כבר יכול לשנות אם היהודים יידעו להבדיל בין שלושת ימי חג עליזים לבין חודש צום מעייף ומתיש; ממילא המוסלמים יקנו קולה וישחטו כבשים, והעיקר שימשיכו לחגוג את ימיהם המוזרים מתחת לקו העוני. לא פעם קרה לי שמכר יהודי התקשר ביום הראשון לחג, וכשהבין זאת - התפרץ במטחי התנצלויות וברכות בו-זמנית. ניסיונות ההרגעה אינם עוזרים בדרך-כלל, אבל משום מה תמיד אני מוצא עצמי מסביר למכריי היהודים מהו ההבדל בין רמדאן, עיד אל-פיטר ומחמוד אחמדינג'אד.

ההערכה הרווחת היא שמוסלמים בארץ (מיליון איש, יהודים תברחו!) מוציאים קרוב למיליארד וחצי שקלים חודש רמדאן ובימי החג - סכום גדול לכל הדעות. אילו סיפרתם לזכיין טלוויזיה בערוץ המסחרי או לעיתון נפוץ שסכום כה גדול הולך להישפך על מזבח אלה שקוראַנם אמונתם, הם היו עושים שמיניות באוויר כדי להגיע אליהם ולדבר על לבם, למען ירקדו המפרסמים. וקצת חנופה לא הייתה מזיקה למוראל הלאומי הערבי בימים אלה. אני בטוח שאם המרוקאים למשל היו מוציאים סכום כזה על מופליטות במימונה, כי אז מיקי ויעקב, גדי ויונית ואפילו דץ ודצה היו מקימים אולפנים קבועים בתוך צלחות החריף והמעמוּל, מצוידים בתרבושים וגלביות.

אבל לא זה המצב. ערוצי הטלוויזיה והעיתונים מתעלמים בצורה מחפירה ממועדי הדתות האחרות בישראל, ואם חג כלשהו זוכה בטעות לתמונה וכיתוב בעמוד הלפני האחרון - שיגידו תודה. לרוב, התמונה שמתפרסמת היא של סיר בקלאווה לוהט או שיפודי צלעות כבש. פה ושם תוכניות אוכל שוליות מצלמות פרקים מיוחדים בנצרת אצל אבו א-דוח'ול מכין קבאב ערבי עסיסי וסקסי, ופינות נדירות בתוכניות חדשות ואקטואליה מדברות אודות ימים מוזרים כאלה, שאינם זוכים לאיזכור בשנתון היהודי-ציוני הכשר.

שום כתב נמרץ או תחקירן עם מודעות סביבתית מפוכחת לא ישלח צוות לצלם ערב עיד אל-פיטר מקררים ערביים ריקים, שנמצאים בשפע היום, כפי שעושים בכל חג יהודי. שום דיון בתוכניות האירוח והאקטואליה לא ייגע בעצב המהותי והקיומי שמלווה את חגי הערבים במדינה ובשטחים הפלסטיניים, שזוכים גם בחג זה לברכות מתפוצצות משרון וחייליו. אפילו רינו צרור המצוין לא יפתח את התוכנית שלו בסגנונו המיוחד: "כפר אכּסאל ליד נצרת. שמונה בערב עכשיו. ערב חג היום. נסענו לחפש את החג ולא מצאנו". את זה שהדם היהודי הוא יותר יקר מהערבי ידענו והפנמנו, ותודה שבכלל משווים; אבל גם העוני היהודי מכובד יותר? המקרר הריק מצטלם טוב יותר?

זה כבר הפך למסורת: לפני כל חג נשלחים מכתבים בהולים אל שר הפנים מטעם חברי-כנסת - ערבים בדרך-כלל, אבל לפעמים גם עסקני מפלגת העבודה - בהם הם מבקשים לשלם את המשכורות של עובדי הרשויות המקומיות טרם החג, דבר הנחוץ בהחלט לאור המצוקה הנוראית. ולרוב, בקשות אלו נענות בקול תרועה; אלה שביקשו נותנים פומבי להישג, ואלה שנתנו - להבנה ולרחמנות. יש פריימריז בפתח, לא? ועוד מסורת אחת: מסע הברכות של שיירות הוולבו הנשיאותיות, שרק מסב עוד נזק לכבישים הרעועים ממילא בכפרים הערביים, וצריך תקציב מיוחד כדי לתקן את מה שהן מעוללות. חגי המוסלמים והנוצרים בישראל הם ימי תעמולת בחירות לכולם: לנבחרי הציבור הערבי, לחברי-הכנסת מהמפלגות הציוניות, לשרים, לראש הממשלה. זה יכול היה להיות מחזה מרהיב של ידידות וחמימות, אלמלא העוני והדלות והקיפוח שזועקים מכל חשבון בנק ומכל מקרר ריק.

תופעה זו היא חלק אינטגראלי מתופעה ישראלית-יהודית רחבה ויסודית יותר, שתכליתה: התעלמות טוטאלית מהמיעוט הגדול במדינה, עד כדי התנשאות מרגיזה. אני עדיין לא מבין איך השייח'ים והמוכתארים המודרניים שלנו מקבלים בברכה את השרים והעסקנים למיניהם, ואיך איבדנו את הכבוד שלנו, אנו הערבים, עד למצב שבו אנו לא זורקים לראש הממשלה ושריו את הברכות שלהם בפרצוף. אני לא בעד שימי המיעוטים בארץ יהפכו לימי קניות ומסעי פרסום, למרות שכבר הפכו מזמן. אבל אני מבקש שרמת המודעות לימים הללו תגבר, ואולי בעקבות כך הבורות וגם ההתנשאות ישככו קצת.  

וחוץ מזה, עיד אל-פיטר הוא תמיד הזדמנות טובה לפנות אל אחינו היהודים בברכת חג עצוב.  

עלא חליחל הוא סופר ועיתונאי