עשור, חבר
אמנים זוכרים ומזכירים: ספר חדש ותערוכה שנולדה בעקבותיו מציעים דיון אחר ברצח יצחק רבין ובהשלכותיו
הערב ההוא של הארבעה בנובמבר היה ערב שפילח לאינספור ישראלים את הלב. בימים שבאו מיד אחריו נראתה על מסכי הטלוויזיה ישראל מוכה, אבלה, שהיטיבה לבטא את כאבה בכמה מחוות ספונטניות של נרות ושל שלום חבר. ואולם, הקצב הישראלי המהיר הסיר בחופזה מעל סדר היום את השבעה הלאומית המאוחדת לטובת התפלגות לשני מחנות ברורים מתמיד. את אור הנרות החליפו אורות לפידים, והחל תהליך ההתנתקות של השמאל מהימין.
בחלוף עשור שנים, איננו יכולים להימנע מלשוב ולפשפש במאורעות היום ההוא ובהשלכותיו על קורות היהודים בארצם בעת החדשה. בימים הקרובים נשמע ונראה אינספור דיונים מלומדים יותר או פחות בעניין הזה, ורובם ככולם יעסקו בהשלכות הפוליטיות והמדיניות של הרצח הזה. לבטח גם יימצא מי שיערוך את חשבון התועלת, וישאל אם זה היה שווה את זה, ולמי, ואם כבר אפשר לשחרר את הרוצח.
ספר חדש, ותערוכה שנולדה בעקבותיו, מציעים הזדמנות לדיון מסוג אחר בקורות היום ההוא ובהשלכותיו, ומאפשרים התבוננות דרך עיניהם של אמני הארץ הזאת ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. הספר "יוצרים בעומס יתר: רצח רבין אמנות ופוליטיקה", שנכתב על ידי ד"ר דנה אריאלי-הורוביץ, ראש היחידה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, מאגד בתוכו דימויים לצד ראיונות שערכה המחברת עם 29 יוצרים בעקבות אותה טראומה לאומית.
צד אחורי, 2003, עבודה של דויד גינתון
נוסף על אסופת היצירות שבו, מאפשר הספר הזה להיחשף גם אל המחשבות ולהתוודע אל הסיפורים האישיים שליוו את האמנים בימים ובשנים שלאחר אותו לילה מר. האמנים המרואיינים נבדלים זה מזה במוצאם, בגילם, במעמדם הסוציו-אקונומי ועוד. בהתאם, גם העבודות מגוונות מאוד, הן מבחינת המדיומים והן מבחינת התכנים, והן מתייחסות לרצח מזוויות שונות ומתגבשות לכדי דיון חווייתי ובהחלט יוצא דופן.
דוד טרטקובר, המציג שתי עבודות שונות, האחת בספר והשנייה בתערוכה, בחר להתמקד בהסתה לרצח. אחת העבודות האחרות והיותר הזכורות שלו בהקשר הזה היא הכרזה בה נראים יצחק רבין ובנימין נתניהו מלווים בכיתוב "לא נשכח, לא נסלח". "ההסתה לרצח ולאחריה הניצחון בבחירות 96' של המועמד בנימין נתניהו, כשבפעם הראשונה הצד שממנו יצא הרוצח הוא גם הצד שזכה בבחירות, הייתה בלתי צפויה ובלתי נתפשת", אומר טרטקובר, "העבודה שמוצגת בתערוכה היא מאוחרת, והיא חלק מסדרה שאומרת 'אני כאן'. שתלתי את עצמי בתוך הצילום של זיו קורן, המציג את שחזור הרצח. כך אני מביע את האמפתיה שלי כאמן הלוקח חלק, כמי שמשתתף באירועים ומתעד אותם".
זוכרים להזכיר
התערוכה "4 בנובמבר 1995: רצח ברטרוספקטיבה" תיפתח ב-11 בנובמבר 2005 בגלריה בצלאל בתל-אביב. התערוכה
יהושע סימון, המשתתף גם הוא בתערוכה (אך לא בספר), שחזר את הרצח באמצעות בובות פליימוביל, והוא יציג צילום של ההצבה הזאת על רקע שחור. עושה רושם כי רצח רבין היה אירוע מכונן בחייו של סימון, אז תלמיד כיתה יא'. לדבריו, האירוע הזה שינה את תפישתו את העולם שבו הוא חי: "השימוש בבובות הפליימוביל, באותן דמויות מוכרות שאתה מבלה איתן והן חלק מחייך, המנמיכות את סצנת הרצח לכדי משחק ילדים, היה בו כדי להוות המחשה ולגרום לי להשתתף בסצנה".
חלק מהעבודות נוצרו כתגובה אינסטינקטיבית כמעט, ובסמיכות לרצח, אך יש בתערוכה גם עבודות שנעשו לאחר ההתפכחות, ביום שאחרי השוק, האבל והזעם. עבודתה של דגנית ברסט למשל, "איש זקן לבוש בחליפה", נעשתה שנה לאחר הרצח, אם כי נהגתה כבר בשבוע שאחרי. ברסט מציגה את רבין נטול זהות המנהיג, כפי שתיאר אותו בעדותו אחד הרופאים שקיבלו אותו באיכילוב. ברסט אומרת כי היא מאוד אוהבת את העבודה שלה גם ממרחק השנים. לדבריה, העבודה יוצאת דופן במובן הזה שהיא מתייחסת לאירוע אקטואלי באופן כל-כך ישיר: "ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. היה לי ברור שזה יהיה הדף הראשון של העיתון עם המודעה שקוראת לבוא להפגנה, שיש בה את התום ואת אי ידיעת העתיד... היה משהו ייחודי בזה שאין בעצם עיתון מהיום של הרצח (שבת). יש רק את היום שלפני ואת היום שאחרי. מבחינת התקשורת נותר חלל ריק. ביום שאחרי הייתה כמובן התנפלות על העיתונים, אבל את הגיליון שאני חיפשתי לא הייתה בעיה להשיג. בסופו של דבר נבחר העמוד הראשון של חלק ב' ב'הארץ', בו הופיעה ההזמנה להפגנה לצד העולם שלפני הרצח".
- הפתיחה: יום ו', 11 בנובנמבר, גלריה בצלאל, רח' סלמה 60 תל-אביב. התערוכה תהיה פתוחה עד סוף דצמבר בימים חמישי-שבת. חמישי בשעות 10.00-20.00 ו-שישי-שבת בין השעות 10.00-/16.00.
- ערב עיון בהשתתפות חיים גורי, אלון פנקס, יערה בר-און, דגנית ברסט ודנה אריאלי-הורוביץ יתקיים ב-15 בנובמבר בשעה 18:00 בקמפוס בצלאל, הר הצופים ירושלים, אודיטוריום 222.
לפנייה לכתב/ת 
