מי רוצה שלום?

הסכסוך העקוב מדם עם הפלסטינים הגיע שוב לשלב אלים, ושוב - כמו בכל צומת בו משתנה המטוטלת מרגיעה לסחרחורת של הרג - כל צד מאשים את האחר בהתלקחות המחודשת. מכיוון ששני העמים, הישראלי והפלסטיני, חשופים לתקשורת ולרטוריקת המנהיגים שלהם, לכודים כולם במלכודת של הכחשה והונאה עצמית, שאינה מאפשרת להשתחרר מחיבוק הדוב הקטלני של ריטואל הדמים.

הפלסטינים עטפו עצמם בשיח הכיבוש, והוא המגונן עליהם מכל אפשרות להביט על הסכסוך באופן שונה ולאמץ פרספקטיבה שהייתה יכולה לעזור להם להבין את הרגישויות הישראליות. ואילו הישראלים התכנסו תחת אצטלת הביטחון והלחימה בטרור והתחפרו בנוחיות רבה בחפירות המגן של ה"מעטים מול רבים" ושל אנשי השלום שמשיבים את פניהם ריקם. באטימות ההדדית הזאת, לא יכולה להתנהל תקשורת בין העמים, ואף צד לא מסוגל להבין ולהתחקות אחר הדינאמיקות והרגישויות בצד האחר.

בהיעדר ערוצי דיאלוג ישירים, נתונים שני העמים למרותם של מנהיגיהם ולבלעדיות שלהם ביצירת האינטראקציה עם הצד השני. הבלעדיות הזאת מאפשרת למנהיגות הפוליטית לעוות את תמונת המצב ולהגמיש אותה לפי צרכיה והשקפת עולמה. בהתאם לזווית האינטרסנטית הצרה הזאת, מגבה המנהיגות את צעדיה בהבניית מציאות שלמה ומעובדת לפרטים, המועברת למדיה כדי שזו תפיצה לכלל האוכלוסייה. המדיה עושה תפקידה בנאמנות ובעקביות. גרסת הממשלה מופצת כלשונה, כמעט ללא עוררין וללא ביקורת. המיתוס האחרון של "קץ ההפוגה" ו"חידוש החיסולים הממוקדים" הוא דוגמה מובהקת לבדותות הללו: וכי מה העיר את מעגל העוינות מלכתחילה, אם לא חיסול ממוקד שכזה?

המניפולציות הללו לא התחילו אתמול, אך קלות התרחשותן נעוצה בתרבות הפוליטית ובפסיכולוגיה של העמים המנווטים על ידן. אם לא היה קיים בקרב שני העמים הצורך להיות מובל בכחש ולהפקיר החלטות הרות גורל בידי מתי מעט בעלי אוריינטציה כוחנית וצבאית, לא הייתה ההונאה צולחת או מחזיקה מעמד זמן כה רב. המנהיגים משני הצדדים אינם מבינים ואינם בקיאים במהותו של שלום וסיום סכסוך. מיטב כישוריהם ומירב יכולותיהם נבנו על הילת העימות ורטוריקת הזעם. בכל פעם שהללו שוככים, בסיסי הסמכות של המנהיגים בשני הצדדים מתערערים. כתוצאה מכך, מתחילה הבניית מציאות ורציונליזציה המצדיקה את הפעילות המיליטנטית ואת השבת בסיס הלגיטימיות השלטונית על כנו. והציבור חווה את כל ההתפתחויות ומהנהן בראשו.

אך כאן מסתיים הדמיון בין הישראלים לפלסטינים, והמכשלה האמיתית והמהותית מכל לסיום הקונפליקט נפערת בדיוק בנקודה הזאת. כאן מתחיל ההבדל העיקרי בין שני הצדדים. ההבדל משתרע על פני שלושה ממדים של הבנה: הבנת אופי הסכסוך, הבנת מהות הצדק והבנת משמעות השלום. בשלושתם נכשלת התודעה הישראלית כישלון חמור.

סכסוך א-סימטרי

ראשית, אופי הסכסוך: זהו איננו קונפליקט סימטרי בין ישראלים לפלסטינים. הדרישה הישראלית המתמדת להדדיות ולדו-צדדיות היא תעתוע. בארבעים השנים האחרונות, הסכסוך הוא בין עם כובש לעם כבוש, ולאחרון יש הרבה פחות מרחב ויתורים וסובלנות מעצם מצבו. אין ייסורי טרור, גם האכזריים ביותר, דומים לייסורי כיבוש מתמשך. שנית, תחושת אי-צדק: זוהי התחושה האקוטית והפעילה ביותר בתמריצי המשכת סכסוך. כל עוד לא מתייחסים למוטיב הצדק, אף תהליך יישוב סכסוך לא יושלם. מרבית המאמצים ליישב, לנהל או לשנות נתיבו של סכסוך מתרכזים בהשבת השקט וההרמוניה. אך השבת החיים למסלולם אינה אפשרית ללא טיפול בכשלים שגרמו במקור לחיים לסטות ממסלולם. טיפול הסימפטום בסכסוך תמיד קל יותר מטיפול השורש, אך יעילותו קצרת מועד - ולעתים רק מחריפה את המצב.

שלישית, ובצמוד לצדק, השאיפה לשלום, אצילית ומכובדת ככל שתהיה, נותרה תמיד עמומה בשיח הישראלי. אם היא כנה ורצינית, היא חייבת להיות מפורטת ועל הישראלים להבין בדיוק מה כולל שלום עמיד וארוך טווח, מהן ההשלכות שלו ואילו תחושות ודימויים עצמיים הוא עלול לנפץ. הטענה הישראלית הפופולארית של "מי לא רוצה שלום?" עלולה להתברר כטענת כזב אצל רבים, אם וכאשר יפוזר ערפל המונחים סביב הביטוי ויובהר לכולם מה באמת העלויות הכלולות.

כל הטיעונים הללו אינם נעימים לאוזן ישראלית. תביעה להדדיות, רצון ליישוב הסכסוך ושאיפה לשלום היו מאז ומתמיד נתיבי ההיטהרות והקלות המצפון של רבים וטובים בינינו. קל מאוד להתרפק על תביעות אלה ולרתום את קולר הכישלון לצווארו של האחר. אך סיום הקטל ושחרור שני העמים ממעמסת העימות תלוי בשינוי תפישה דראסטי, שרק הפנמה עמוקה ויסודית של שלושת המימדים, וההכרח הבלתי נמנע של הישראלים לצעוד את המרחק הארוך יותר, יחלץ את כולנו ממלכוד חסר מוצא ומאשליית אחריות האחר. זוהי התפכחות מרה ולא פשוטה.

הישראלים, בסיוע פעיל ומתמשך של ממשלות ומנהיגים, מיתוסים והצדקות, רחמים עצמיים ופסיכולוגיית קורבן בנו סביבם סבך מעובה, שגונן עליהם מההתפכחות הכואבת. לפני עשר שנים החל יצחק רבין לפרום את הסבך הזה, אך בעשותו כן העיר את כל הנחשים שהתרבו בו מריבצם.

ד"ר מולי פלג, מומחה ליישוב סכסוכים ואלימות פוליטית במרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה