נאשף עכשיו

מתוך הסרט: קייס נאשף והשחקנית היאם עבאס

האני אבו אסעד אוהב לערבב בין מציאות לדמיון. הוא עשה את זה בסרטו "פורד טרנזיט", שהציג לכאורה תיעוד של מסע בשטחי הרשות הפלסטינית, אך השתמש בפועל בשחקנים מקצועיים ובסצנות מבוימות. והוא עושה זאת שוב ב"גן עדן עכשיו", סרטו העלילתי שעולה בסוף השבוע לאקרנים בסינמטקים ומביא את סיפורם של שני בחורים צעירים שמגויסים למשימת התאבדות בישראל. הסרט, שזכה ברשימה נאה של פרסים מאז הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, נבחר לאחרונה כנציג הפלסטיני לאוסקר וכאחד מחמשת המועמדים הסופיים לפרס התסריט מטעם האקדמיה האירופית לקולנוע.

"גן עדן עכשיו" צולם במהלך פלישה של כוחות צה"ל לשכם, מתקפת טילים ועוצר שהושם והוסר לחליפין על העיר. ששה מחברי הצוות הגרמנים החליטו לפרוש מההפקה באמצעה, לאחר שמכונית שנפגעה מפצצת מרגמה התפוצצה מרחק לא רב מסט הצילומים. "הם פשוט לא עמדו בזה יותר", מספר קייס נאשף, שמגלם בסרט את סעיד, בן של משת"פ שמחליט לנקום את מחיר הבושה. "הם החליטו לעזוב אחרי שחטפו מהמלון את האחראי על הלוקיישנים. החוטפים איימו שאם לא נפסיק לצלם, הוא לא יוחזר. הם טענו שהסרט לא משרת את המטרה הפלסטינית. זה לא שהיינו צריכים להעביר למישהו תסריט לאישור, אבל שכם היא מקום שבו יש רק צללית של חוק והרבה מושכים בחוטים. האני קיים מרתונים של ישיבות עם התנזים, החמאס ואחרים בשטח. הוא חיפש יד אחראית ובסוף סיימנו את הצילומים בנצרת".

"הערביות היא לא כל מה שאני"

בדומה לדמות שהוא מגלם, קייס נאשף לא ממהר לחשוף את הקרביים. אחרי שעתיים של ראיון בקפה "ביאליק", אותו הוא מכנה "הסלון שלי", נאשף הוא עדיין תעלומה. כמו על המסך כך גם בחיים את הסערות שהוא שותק אפשר לקרוא דרך העיניים הירוקות והבוחנות שלו.

נאשף נולד וגדל בטייבה, בן לאב יליד המקום ואם גרמניה שעודדו אותו להירשם ללימודי משחק. כשסיים בשנת 2002 את "בית צבי" הוא לגמרי לא היה משוכנע שהוא מתאים למשחק שמאחורי המשחק. "לקח לי שנה להבין שאני לבד, מחוץ למסגרת, ושאני צריך לגרום לאנשים שאני לא מכיר לאהוב אותי", הוא מספר, "לא היה לי מושג איך מתחילים. שנה ישבתי בבית. היו מיליון הצעות, אבל לא היה שום דבר שנראה לי. לא מפינוק, פשוט לא הייתי לחוץ על זה. אחרי שלוש שנים ב'בית צבי' רציתי שקט. הרגשתי שחייתי עם 12 בנות זוג, שלכל אחת היו דרישות משלה ועכשיו כשנפרדתי מהן, לא רציתי לשמוע על נשים. נסעתי קצת לגרמניה, עבדתי בחנות דיסקים וחשבתי ללכת לכיוונים אחרים כמו פסיכולוגיה". כשהספק חלחל הגיע הטלפון מלארה זועבי, מלהקת הסרט של אבו אסעד שהזמינה אותו לאודישן. בהתחלה הוא סרב, אבל זועבי - לימים רעייתו - התעקשה.

"התסריט תפס אותי. יש לי אלרגיה לבכיינות, וחשבתי שהנה סוף-סוף תסריט שלא מתבכיין. קשה להאשים את הערבים

באופן כללי בהתבכיינות שלהם, אבל בעיניי, אמן צריך לשאוף ליותר. אמן לא יכול לסגור את עצמו בהגדרות, זה מצמצם את האפשרויות. אני לא יכול להסתפק רק בלהיות ערבי, כי הערביות היא לא כל מה שאני. אני גם אוהב מוזיקה אלטרנטיבית ועוגת גבינה וכלבים וזה לא פחות מגדיר אותי מערבי. מה שאהבתי בסרט של האני זה שהוא מגיע ממקום ציני שלא כלוא בתוך הסיטואציה שהוא מדבר עליה. זה תסריט של ווינרים".

כערבי ישראלי שגדל בטייבה וחי חלק לא מבוטל מחייו בתל אביב, שכם עבור נאשף היתה זיכרון ילדות רחוק. "הייתי בשכם רק פעם אחת לפני הצילומים, כשאבא שלי לקח אותי לאכול כנאפה כמה שנים לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה. שכם מפורסמת בכנאפה שלה, ואחרי הצילומים אני יכול לומר בכנות שעשיתי מחקר ואני מכיר את הכנאפה הכי טובה בעיר – כנאפה אל אקצה – שבלעדיה הדמות שלי היתה נראית אחרת לגמרי".

מצאת עיר שונה?

"לגמרי. כשהייתי ילד זה לא הרגיש כמו חוץ לארץ. זכרתי מחסום קטן עם חיילים משועממים. היום שכם מוקפת מחסומים עצומים, והתחושה היא של עולם אחר ורחוק מאוד. שכם ריקה מישראליות. זה היה מסקרן, למדתי המון, ראיתי צורת חיים חדשה. בלי להיכנס לפוליטיקה, ניסיתי להבין מה קורה כשכולאים אנשים בשטח תחום בחמישה הרים. רוב האנשים שם לא יצאו משכם, היו כאלה שלא זכרו מתי היתה הפעם האחרונה שהם ראו את הים. זה הזוי. הצילומים היו בין הפגנה להפגזה, בין עוצר לעוצר, מצאנו את עצמנו בכל מיני סיטואציות מוזרות. זו היתה הפעם הראשונה שצילמו בשכם סרט עלילתי. פעם ראשונה שזרים שאינם צוותי טלוויזיה מגיעים לעיר. היינו חידוש בשטח, והם היו צמאים למשהו שישבור את השגרה. בכל סצינה שצולמה ברחובות נאספו מאות. היינו עניין במקום שבו לא קורה כלום, שאין לאן לברוח ממנו. אין להם תרבות פנאי, אבל מצד שני יש ריגושים אחרים כמו משחקי מלחמה ושוטרים וגנבים".

לצלם פיצ'ר ראשון זה אירוע מלחיץ ועל אחת כמה וכמה כשנופלים עליך פגזים. 

"רק בדיעבד אני מבין מה עברנו שם. בשטח לא התייחסתי לזה כך. זה הסרט הראשון שלי, משהו שחלמתי לעשות מגיל אפס, בשבילי הכל היה חלק מהתסריט, מהעבודה, מהדמות. פחדתי מהמצלמה הענקית שהיתה מכוונת עליי הרבה יותר מכל הפגזים שנחתו שם".

מי הוא סעיד?

"בחור שקט מאוד. חכם, אולי יותר מדי חכם. איש מיוחד בנוף של שכם. מאוד עצמאי, אינדיבידואליסט וסגור. כשאתה חי בשכם, מציאות החיים האומללה הזו נראית לך טבעית, אבל בשביל סעיד כל סנטימטר מהגוף שלו שואף לנורמליות, לחיים שהוא יכול רק לדמיין, לראות אותם בטלוויזיה או לקרוא עליהם בספרים. הוא רוצה חברה שיוכל לחזר אחריה, הוא רוצה חיים טובים ושהמוות היומיומי ייעלם".

איך אדם חושב ששואף לנורמליות מגיע למסקנה שהמוות שלו ושל אחרים עדיף על החיים?

"זו תוצאה של הבנה שנורמליות היא אוטופיה שלא תתגשם. תביני, שכם היום היא צורה של מוות. בשבילי לנסוע לשכם היתה חוויה יוצאת דופן, אבל בסוף היום חזרתי הביתה. בשביל סעיד, המוות היומיומי הזה, הוא החיים. אין לו את הפריבילגיה להסתכל על זה ממקום אנתרופולוגי שכלתני. החיים שלו הם רצף של אשליות שמתפוצצות לו בפרצוף והוא מרגיש אימפוטנט. אני לא חושב שהתאבדות זה הפתרון, אבל אני מבין אותו. קבלת ההחלטה שחררה אותו, חיזקה אותו, הוא נעשה חופשי".

בעוד שבישראל טענו שהסרט מזדהה מדי עם תופעת המתאבדים, בשטחים טענו שהסרט מציג את הפלגים החמושים בצורה מעליבה.

"אני מכיר את הטענות. אני חושב שאנשים לא יודעים איך להתייחס לסרט שבחר לדבר על תופעה כל-כך מציאותית עם

השלכות פוליטיות, בשפה קולנועית ולא באמצעים החדשותיים הרגילים. מה לעשות שהאני הוא איש קולנוע שמעריץ את סרג'יו ליאונה ומושפע מ'הסנדק'? הוא רצה לעשות קולנוע ולתקשר עם קהל וזו בחירה אמנותית שצריך לכבד. דווקא מצאה חן בעיני הבחירה להראות את האחראים כחבורת מאפיונרים מרושלים עם פאסון. אני חושב שזה מגוחך שאנשים יוצאים נגד סרט ולא נגד רצח מתמשך של אנשים משני הצדדים. האני השתדל שלא להטיף אלא לגרום לאנשים לחשוב. קולנוע טוב גורם לצופים להזדהות עם הדמויות שעל המסך, כך שאם אנשים לא היו מזדהים עם הדמויות, פירושו של דבר היה שנכשלנו".

כשאתה מתעסק בחומר נפץ כמו שאהידים זו לא עוד הפקה קולנועית. אתה מגיע לסט עם אידיאולוגיה מסוימת.

"הסרט מפרק את המילה פיגוע למרכיבים האנושיים שמאחוריה. העבודה על הסרט גרמה לי להבין בפעם הראשונה שהחיים בשכם זה לא רק בטלוויזיה. לא הכרתי פלסטינים עד אז, ראיתי אותם בצומת ליד טירה מחכים שייקחו אותם לעבודה, זה הכי קרוב שהגעתי אליהם. פתאום הבנתי מה אומרות מילים כמו 'עוצר', 'פלישות של צה"ל', 'חיים בכלא', 'מחנה פליטים'. פעם כל המילים האלה היו בשבילי כותרות בחדשות שאפשר לכבות בלחיצת כפתור, עכשיו אני כבר לא יכול לכבות את זה".

אתה מאוד עסוק לאחרונה: הצטלמת לתפקיד ראשי בסרט "בשמים אחרים" של אריאל טמפלר שנמצא כעת בעריכה. אתה מצטלם ל"פרשת השבוע", סדרה חדשה של יוצרי "שבתות וחגים" שתשודר בכבלים ואתה משחק בהפקה העצמאית "אלנבי רומאנס", שיוצאת השבוע להקרנות מסחריות בסינמטק.

"בכל פעם שצריכים ערבי שהוא לא באמת ערבי, אלא קצת אשכנזי לוקחים אותי. זו ראייה חדשה של דמות הערבי המודרני. אני וג'ו סוויד נאבקים על פלח השוק הזה. זה לא פשוט, אבל מישהו צריך לעשות את זה. ב'אלנבי רומאנס' עשיתי תפקיד קטן של נרקומן שאני מאוד אוהב. הסרט של טמפלר הוא סיפור אהבה בין שני נרדפי חוק - עובד ערבי במסגרייה ועובדת זרה מברזיל (מלני פרס). בסדרה של רני בלייר וארי פולמן אני משחק, איך לא, בחור ערבי שאני מאוד מחבב. הוא לומד תיאולוגיה ויודע על משה, יעקב, לבן וכל החבר'ה פי אלף ממה שאת יודעת. הוא רוצה להתחתן עם חברת ילדות שלו, אבל בגלל ריב משפחות ישן אבא שלה מתנגד וכל החיים שלו מתבלבלים. הוא מתחיל ללמוד בבית מדרש אלטרנטיבי שמציע יהדות ניו-אייג'. המורה שלי היא קרן מור, ובסדרה, שתעלה בדצמבר, משחקים גם מנשה נוי ורונית אלקבץ".

ובאיזו שפה נוח לך יותר לשחק?

"בעברית. למדתי תיאטרון בעברית וזו השפה שאני חי בה. אני אוהב את השפה העברית ואני קורא המון למרות שהיה נחמד לחזור לחיק הערבית".