לבן בחלום שחור

זעקת הגיטרה הדהדה בלילה היפואי הקר. פיל קולינס, זקן, עייף, כבד, טיפס לאיטו במעלה הבמה, ונראה ממורמר וכעוס. ואז שניה אחת של דממה וחושך, שנקטעה בהלמת תופים אדירה. לרגע אחד היה אפשר להרגיש את זה באוויר הלילה, קוראים לזה רוק'נרול. זה היה רגע השיא של המופע. שירו הטוב ביותר של קולינס, בביצוע נפלא. לדקות ספורות הפך קולינס שוב לאיש האמיץ שהיה פעם בגיל 30, ב-1981, כשהוציא את Face Value האדיר בו תיעד את גירושיו. "זה הכל ערימת שקרים", זעק קולינס, ישוב בודד בפסגת הבמה מאחורי מערכת התופים, כשהוא מלווה את המילים המדוקלמות בכאב אמיתי, במכות מדויקות וצולפות.

אבל קולינס כבר מזמן לא בן 30. המתופף הגאון, האיש שהיה חבר בג'נסיס המהפכנית של שנות השבעים, כוכב הרוק הענק שהיה מהאחראים הראשיים, לטוב ולרע, על עיצוב הצליל ששלט בשנות השמונים, הוא היום גבר מזדקן, רגע לפני הפנסיה, רחוק משיאו, שמעדיף כבר שנים ארוכות להיות פקיד רוק מקצועני נטול כל יומרות אמנותיות. וכך, גם המופע שלו בבלומפילד כלל מעט מאוד רגעים כנים ומרגשים, והרבה מאוד שואו מקצועני משעמם לפרקים ונטול כל השראה.

זה עתיד להיות סיבוב הפרידה של קולינס. "אני רוצה זמן לבלות עם המשפחה", הוא הסביר. וככה זה נראה - כמו דפיקת כרטיס אחרונה של פועל קשה יום.  לזכותו יאמר: חלטורה זו לא היתה. 17 איש היו על הבמה, נגנים, זמרי ליווי, חטיבת כלי נשיפה, וכולם עשו את מלאכתם היטב. התאורה היתה מוצלחת במיוחד, הסאונד איכותי והכל דפק כמו שעון בריטי. אפילו הגשם לקח פסק זמן. הבעיה היחידה היתה, לא נעים לומר, השירים.

את Mama הנפלא והאהוב (מקום שישי במצעד שנות ה-80 של גל"צ) הוא בחר שלא לבצע. Against All odds המרגש במקור זכה לביצוע אנמי. את True colors הוא שחט בביצוע אקפלה סרסני. רק לפני שנה הוציאה סינדי לאופר די.וי.די בהופעה חיה, שבו היא מגישה ביצוע מרטיט וקורע לב לשיר הנפלא הזה אותו ביצעה במקור ב-86'. קולינס ולאופר שניהם היו זמרי פופ חביבים של אמצע הדרך באייטיז, אבל קולינס הפך לאיטו להיות זמר לכל המשפחה נטול נשמה וביצים, בעוד שלאופר של היום נועזת ומרתקת מאי פעם. 

וזו הבעיה המרכזית שהיתה לקולינס תמיד, האיש מוכשר כמו שד - אבל טכנוקרט. הוא לקח את המוזיקה השחורה ודילל אותה לנוחיות הקהל הלבן הבריטי והאמריקאי. יש לו קול בכלל לא רע, אבל על פי רוב, הוא מעדיף שלא לשיר מהקרביים, אלא מהארנק. לא היה זה מקרי שהרגעים הטובים ביותר במופע היו אלה שבהם לקחו זמרי הליווי (השחורים כמובן) של קולינס את המיקרופון ליד, בעיקר בביצוע הסוחף והמושלם ל-Easy Lover ששר קולינס במקור עם פיליפ ביילי, ביצוע שהוכיח שכשקולינס מגיח לרגע מהחליפה המחויטת שלו - הוא עדיין אחד מהגדולים מכולם. 

אבל לאורך רוב ההופעה זה היה השואו הרגיל של קולינס, וזה היה קצת עצוב. אם הוא היה מעלה את  ההופעה הזו על אחת מהבמות בלאס וגאס, ניחא, אבל כמופע איצטדיונים בשנות האלפיים, זה היה מביך למדי. רוב שירי הפופ השטחיים של קולינס מהאייטיז לא היו מבריקים במיוחד גם אז, והם לא ממש שרדו את שיניו הטוחנות של הזמן. כשמצרפים אליהם העמדה מגוחכת - כולל כל הקלישאות סטייל הליכה בטור עם הנגנים, סולואי סקסופון ירוסלב יעקובוביץ' סטייל ודקלומים מטופשים בעברית, התוצאה היא מופע בידור סטנדרטי להחריד. בס-גיטרה-תופים ושעשועים להמונים.

וזה מרגיז, מפני שנדמה קולינס יכול היה לגמור אחרת. וזה עצוב - מפני שקולינס מציב מולנו מראה. במשך רוב ההופעה הוא נראה לי קרח, מפוהק, משועמם. עוד יום במשרד, לא בגן עדן. והנה גם אני, מתקרח, מפהק ומשועמם. האם ככה זה תמיד כשמזדקנים? האם התשוקה להיות קצת אחרת, לנסות משהו שונה, לבעוט, לאתגר את עצמך ואת סביבתך, לחדש, להמציא, לעניין - מתחלפת בהכרח בהסתפקות במוכר, בלעשות את מה שצריך, בלהיות בסדר, בלחזור על עצמך. בלרצות את הקהל? 

יש כמובן גם אופציות אחרות. הנה פול סיימון לדוגמה, איש שיצר מוזיקת מיינסטרים בדיוק כמו קולינס, אבל תמיד בטוב טעם, בלי להפוך לעט להשכיר של דיסני שמחבר בלדות קיטש רדודות להמונים. והנה ג'ון קייל שגם בגיל 60 פלוס נשאר מהפכן רדיקלי וניסיוני. אבל סיימון וקייל הם המקרה הנדיר. נדמה לי שהדוגמה של קולינס רווחת הרבה יותר, גם במוזיקה וגם בחיים. "זה הזמן ללכת הביתה", שר קולינס בהדרן האחרון - וסיכם בעצמו יפה את המופע כמו גם את הקריירה שלו.

יאללה ג'אגר

גם אם ההופעה של קולינס היתה רחוקה מלהיות שיא אמנותי, על עצם הגעתו של אמן בסדר הגודל הזה לישראל, גם בשלהי הקריירה שלו, יש לברך. 15 אלף האיש שלא נרתעו מהמחירים והגיעו למופע (שהיה מאורגן באופן מוצלח למדי), הוכיחו שישראל צמאה להתחבר שוב לברז העולמי של הרוק. שורת אמנים איכותיים עתידים להגיע אלינו בקרוב (דה לה סול, מרקיורי רב, ברייט אייז ועוד), ויש לקוות שאחרים רבים יבואו אחריהם. להתראות בקיץ הבא ב"רולינג סטונס".