לֶךְ לְךָ: הזמנה למסע רוחני

על פי פשטותם הנפלאה של הדברים, זוהי קריאה למסע ציוני גדול מהגלות אל הארץ המיועדת - ארץ ישראל. קריאה חיונית, שאסור לוותר עליה גם בימים אלו, שבהם הפוסט-ציונות נהייתה "אין" בחוגים כאלה ואחרים. אולם אם למדנו דבר אחד מהתהליך הנפלא והקשה הזה של הגשמת החלום הציוני, הארצי-היסטורי, הרי הוא שבמילוי הפשוט של צווי "לֶךְ לְךָ" אין די לספק את הכמיהה הפנימית של העם, את ערגתו למשמעות ואת עומק הרצון האלוהי הטמון בקריאה הגדולה "לֶךְ לְךָ".

בעלי הזוהר הרגישו שיש רובד נוסף ואף עמוק יותר הטמון בארבע האותיות של "ל-ך-ל-ך". על פי הפרשנות המדויקת של ספר הזוהר, "לך לך" פירושו "לֶךְ - לְךָ", קרי: "לך אל עצמך". אין מדובר רק בציווי לאומי היסטורי, ככל שהוא חיוני וקדוש, אלא גם בקריאה המהפכנית אל העצמי. בעלי הסוד אף מרחיקים לכת וטוענים שהציווי הזה לא נועד אך ורק לאברהם, אלא שמדובר בקריאה לכל אדם ואדם. אברהם לא "נבחר על ידי ה' - אלא אברהם בחר בה'". הוא בוחר בה' כשהוא מפרש את הקול האלוהי "לֶךְ לְךָ" כקריאה גורלית - ייעודית אישית.

אני חש כי הדרך הטובה ביותר להמחיש את עומק הרעיון והחכמה הזוהרית של קריאת "לֶךְ לְךָ - לך אל עצמך" הוא כפי מנהג החסידים, בסיפור.

סוד הקופסה של איתן

התעוררתי באיחור בבוקר היום שבו טסתי לסיבוב הרצאות בארצות-הברית. אכלתי משהו קטן, אמרתי איזו גרסה מקוצרת של תפילות הבוקר וחטפתי את המזוודה כדי לרוץ לשדה התעופה. בעודי ממהר אל מסעי החשוב, אמר לי בני איתן, אז בן חמש: "אבא, אתה יכול לקחת את הקופסה הזאת איתך?" הוא הושיט לי קופסת נעליים כחולה קטנה. "איתן מתוק שלי, אני צריך לקחת את זה עכשיו?" שאלתי אותו בקוצר רוח. "כן, אבא," אמר לי איתן, "זה חשוב מאוד. קח את זה ותגיד לי מה אתה חושב על זה כשתחזור הביתה". הוא נראה רציני למדי. לקחתי את הקופסה, דחפתי אותה למזוודה, נישקתי אותו וטסתי אל המסע האינטנסיבי שלי.

עשרה ימים ארוכים לאחר מכן חזרתי הביתה קרוב לחצות. איתן, שבדרך כלל הלך לישון בשמונה בערב, היה ערני לגמרי, וחיכה בסבלנות במטבח כשעל פניו מבט רציני להפליא. "איתן חמודי, למה אתה ער?" שאלתי אותו. "מה ז'תומרת, אבא?" הוא שאל. "נשארתי ער כדי לשמוע מה אתה חושב על הקופסה שלי". פני הסגירו אותי. לא יכולתי אפילו לשקר. כי איתן שאל: "אבא, לא הסתכלת בקופסה?" הרגשתי נורא. רצתי חזרה למכונית וחפרתי בין דפי ההרצאות לבגדים, שם מצאתי את הקופסה של איתן. נכנסתי למטבח ושם ישב איתן, דמעה מתגלגלת על לחיו. התיישבתי ואמרתי בעדינות: "אני מצטער, איתן. היה לי מסע מטורף ולא הספקתי להסתכל בקופסה שלך. אני יכול לקבל עוד צ'אנס? בוא, תראה לי מה יש בתוכה".

פתחנו את הקופסה ביחד. בתוכה היו קונכייה, גזיר עיתון עם תמונה דהויה שלי, חלוק אבן, גולה ותלתל של איתן כשהיה תינוק. הייתי נבוך. "מה כל הדברים האלה?" שאלתי את איתן. "אבא, אלה הדברים שלי", השיב לי, כשעוד דמעה מתגלגלת על לחיו. "נתתי אותם לך, ואתה אפילו לא הסתכלת בהם". באותו רגע הבנתי באמת את משמעותה של בדידות.

טביעת הנשמה

לכולנו יש קופסאות שבהן נמצאים הדברים האותנטיים שלנו. לא המשרות או התארים, לא המשכורות או סמלי המעמד; רק הדברים שלנו. התבניות והסלסולים הייחודים של הנשמה. טביעת הנשמה שלנו. טביעת הנשמה קורצה מייעודנו ומחלומותינו, אלה שהוגשמו ואלה שעדיין לא, אלה המודעים ואלה שעדיין לא. היא עשויה מעברנו - כל אתמולינו עד לילדותינו המוקדמת ביותר, ואולי אף לפני כן. היא כוללת את הצלחותינו ובמיוחד את כישלונותינו. היא בן הזוג שעמו התחתנו וזה שלא. היא פחדינו, שבריריותנו ופגיעותנו, כמו גם גדלותנו וכמיהותינו הגדולות מהחיים. כל זה ביחד מהווה את ייחודנו, את טביעת הנשמה שלנו.

במהלך המאה הקודמת הביאה העלייה הגואה בפשיעה להמצאת כלי הבילוש החדש - טביעת האצבע. הביולוגיה והביוכימיה המודרניות הובילו אותנו לטביעות ד.נ.א, המבנה הגנטי הייחודי המהווה את חתימתו של כל יצור אנוש. בשחרו של אלף חדש עלינו להבין שטביעות ד.נ.א ואצבע הן בעצם רק השתקפויות של משהו עמוק הרבה יותר - טביעת הנשמה. טביעת הנשמה שלנו היא התמצית האמיתית של מי שאנחנו; טביעת הנשמה שלנו היא סיפורנו הייחודי בעולם. כפי שהצהיר הפילוסוף הדגול, יוגו בטי: "כשאני אומר 'אני', אני מתכוון למשהו ייחודי לגמרי, שלא ניתן לבלבל אותו עם מישהו אחר".

טביעת נשמתנו נחרטת בקווי הפתולוגיות והפחדים שלנו, תקוותינו וחלומותינו, זיכרונותינו, כעסינו וכל אותן פיסות חסרות תחליף שיוצרות בשילוב ייחודי את שמיכת הטלאים של סיפורנו. לא ניתן לצמצם "דברים" אלה לזיקה מגדרית או דתית; לא ניתן לצמצם אותם לפרטים סטטיסטיים המסכמים אותנו. לא ניתן להבין אותם במלואם דרך מדדים סוציו-אקונומיים, תרבותיים, פסיכולוגיים או אחרים, שנהוג לשפוט דרכם או להבין דרכם אנשים. טביעת הנשמה שלנו היא פתית השלג הייחודי של נשמתנו, העושה אותנו למי שאנחנו. אבל שלא כמו פתית השלג, לעולם אין היא נמסה.

המיוחדות ה"מוטרפת" שלנו היא חלק בלתי נפרד ממהותנו. זה מוזר, עצוב ולעתים מצחיק להיווכח שאנו מבזבזים כל-כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון להתאים את עצמנו ולהסתיר את המיוחדות ה"מוטרפת" הזאת, כשמה שעלינו לעשות זה לאפשר לה להיחשף, מונפת בגאווה כדגל טביעת הנשמה שלנו.

זוהי עומקה של הבנת הזוהר לקריאת "לֶךְ לְךָ" - לך אל עצמך! מסע אל טביעת נשמתך הייחודית האינסופית, שדרכה אתה מתחבר לעצמך, לזולת ולאלוהות.

הרב מרדכי גפני, מורה ותלמיד לפנימיות התורה, ראש קהילת "בית חדש " ובעל קתדרה לקבלה אינטגרלית במכון האינטגרלי של קן וילבר