נרצחות מתוך מסורת

לפני מספר שבועות נמצאה גופתה של סמר חסון (23) משפרעם מוטלת בחורשה קרובה לעירהּ. ממצאי החקירה הצביעו על עוד רצח על רקע מה שמכונה במחוזותינו "חילול כבוד המשפחה". בעקבות הרצח אמר לעיתון "אל-מדינה" פרג' חניפס, אחד מחברי המועצה: "אני חושב שכל טעות גוררת תוצאה מסוימת, ומה שעשתה הבחורה הזאת הוא טעות חמורה ביותר - והסוף הזה יאה לטעות הזאת". הנימוק: "ישנם חוקים לכל עדה ולכל אוכלוסיה, והנרצחת נהגה מבלי להתחשב בחוקי בני עדתה; לחיים סדר משלהם ואין להרשות תוהו ובוהו".

לצערי, אין זו הפעם הראשונה בה נרצחת אשה ערביה על רקע המוסכמות החברתיות העבשות. אך לא בכל יום מצטרף נבחר ציבור למצדיקים רצח נשים. התבטאויותיו של חבר המועצה משקפות הלך רוח נרחב בקרב הערבים הפלסטינים במדינה. אין זה סוד שחייהן של רבות מהנשים הערביות תלויים בחסדי הגברים הערבים; כל "עבירה" קטנה הקשורה ל"מוסר", ואשר פוגעת ב"כבוד הערבי", גוררת תגובות אלימות. רצח בדם קר ובכוונת תחילה הוא אופציה ריאלית מאוד, לצד נידוי, ענישה פיזית ולפעמים גירוש מהבית. אלו שנאלצות לברוח מביתן מוצאות לעתים מפלט במעונות לנשים במצוקה, אך אלה הולכים ונכחדים: שניים מהם, האחד בשפרעם והשני בעכו, נסגרו השנה, זה בגלל "מחסור בתקציבים" וההוא בטענה התמוהה ש"השכנים לא מרוצים".

דבריו של חבר מועצת העיר שפרעם ממחישים את חומרת הבעיה, ומגבירים את התחושה שאין דין ואין דיין. אך אמות הסיפין של המנהיגים הערבים לא הזדעזעו, העמותות הפמיניסטיות הערביות והלא-ערביות הסתפקו בגינוי בחצי פה, מהדורות החדשות לא צילמו את שהתרחש וספק אם היועץ המשפטי לממשלה בכלל מודע לדברים ולחומרתם. וככל שידוע לי, התבטאויות שמעודדות ומצדיקות רצח נחשבות להסתה לאלימות ומחייבות חקירה.

אבל המשטרה והפרקליטות נוטות שלא להגיש כתבי אישום, או לטפל בכפפות משי בכל הסוגיה בה רואים גורמי האכיפה "פנימית-מנטאלית", רוצה לומר: "זה לא מענייננו, שהמכובדים הערבים יפתרו את העניין". טיעונים וצידוקים כגון "מאפייניה המיוחדים של החברה הערבית כמסורתית" משחקים לידי הרוצח. אפילו ההבחנה בין רצח שכזה בחברה הערבית לבין מקרה דומה בחברה היהודית לא משרת את העניין; כשיהודי רוצח את אשתו מתייחסים למעשה כאקט אינדבידואלי פרטי, שנובע מקנאה או מ"עיוורון רומנטי רגעי". אולם כשגבר ערבי רוצח את אשתו או אחותו, הוא עושה זאת מתוקף מכלול חוקים ומנהגים שהוא פועל לפיהם, ולכן אחריותו האישית אינה גורם מכריע.

כל הקלה בהתייחסות לאנשים שכאלה היא איתות לסלחנות מערכתית, שמנסה "לא להתערב בעניינים פנימיים" של החברה הערבית. בפעמים המעטות והנדירות שהשלטון הישראלי נדרש להפעיל את סמכותו על עבריינים בחברה הערבית, הוא לא עושה זאת - מתוך התנשאות תרבותית. כל גבר שיודע כי ייצא מרצח כזה "בזול", במבצע רחמנות יהודי מתנשא ו"מתחשב", לא יהסס לוותר על שנים ספורות מחייו, כדי שבשכונה יגידו שהוא "גבר בן גבר", מקור גאווה לכל החמולה.

פרג' חניפס עודד סלחנות והבנה לרצח דרך ניסיון לתרצו ב"חוקים" שהוא המציא, או שהוא מאמין בהם. בפעם האחרונה שבדקתי, מדינת ישראל עדיין מנסה להיראות כמדינת חוק, ובספר חוקיה לא תמצאו סעיפים מיוחדים לכל עדה. לבטח יהיו כאלה שיצעקו: מה פתאום שישראל תתערב בעניינים שלנו. מבחינתי, שיצעקו ככל שיחפצו - אם זה ימנע את הרצח הבא. זכותה של כל אשה על גופה ורגשותיה היא זכות מוחלטת, שאינה מותנית בכורח חברתי או תרבותי. ומי שעובר את הגבול מוזמן להירקב בכלא.

עלא חליחל הוא סופר ועיתונאי