הקדוש של הרובע הארמני

לעם הארמני ולעם היהודי קווי דמיון משותפים: לשניהם דת ולאום מוגדרים, לשניהם עבר רצוף פרעות ורדיפות, ושניהם סבלו מהשמדת עם - הארמנים במהלך במלחמת העולם הראשונה והיהודים במלחמת העולם השנייה. שני העמים שאפו וזכו להקמת מדינה עצמאית, אנחנו בשנת 1948 והארמנים בשנת 1991. לשמחתנו, גם ליהודים ולגם לארמנים רבעים בעיר העתיקה בירושלים - והפעם נבקר בפנינת הרובע הארמני, כנסיית סנט ג'יימס, או בעברית: יעקב הקדוש.

ייחודו של הרובע הארמני הנו בהיותו נתון בתוך חומות משלו, בנוסף לחומות העיר העתיקה. הרובע, שהוא מעין גטו די סגור, תופס כשישית משטחה של העיר העתיקה וגרים בו כ-2,000 ארמנים - חלקם חילוניים וחלקם דתיים (עוד נקודת דמיון לעם היהודי). כיום, מגיעה פרנסת תושבי הרובע בעיקר מבתי עסק, אמנות (כגון הקרמיקה המפורסמת), דפוס ואקדמיה. חלקם  משרתים בקודש. הארמנים אינם מאפשרים לבקר ברחובות הרובע

שלא במסגרת טיול מאורגן ומתואם מראש. הכנסייה, והמוזיאון הארמני שנמצא לא רחוק ממנה, הם המקומות היחידים הפתוחים לציבור הרחב.

הרומן של הארמנים עם הנצרות הוא מהמוקדמים ביותר: הם היו העם הראשון שהתנצר, עוד לפני שהקיסר קונסטנטינוס הכריז על הנצרות כעל דת האימפריה הרומית. את ספרי הקודש תרגמו כבר באותה תקופה לארמנית, והקהילה הארמנית בירושלים היא מהעתיקות ביותר בעולם. 

הכניסה אל מתחם כנסיית סנט ג'יימס אפשרית תמיד, אך הכניסה לכנסייה עצמה מותרת רק בין השעות 15:00 עד 15:30 מדי יום. זהו זמן התפילה של הנזירים והכמרים, וחשוב שלא לפספס אותו.  

את סיורנו ברובע הארמני נתחיל משער ציון או משער יפו, שבסמוך לשניהם חניונים. ניכנס באחד מהשערים ונמשיך עם הכביש כ-200 מטר (מכל כניסה) עד שנראה שלט המורה על שער הכניסה לרובע הארמני. שער הרובע המהודר, מוביל אל דלת עץ עתיקה, ואחריה תתגלה רחבת הכניסה לכנסייה.

נאקוס וקטשקרים

מעל דלת העץ חרוטות בקיר מספר כתובות בארמנית עתיקה וכן עיטורים וצלבים. תבליטים אלה נקראים 'קטשקרים' ולרוב הם מעטרים קירות כנסיות ומבני קבורה. חשיבותם האמנותית רבה והם

נחשבים לנדירים במחוזותינו. שימו לב לקבר פטריארך ארמני ומעליו ציור איקונה מרשים הצמודים לשער העץ. בעבר נקברו בחצר עוד פטריארכים ארמנים.

בפתח הכנסייה, משני צידיו של וילון הכניסה הורוד, תלויים לוחות - לוח עץ מימין ולוח ברזל משמאל. אלה הם ה'נאקוס' - המצלתיים. עד אמצע המאה התשע עשרה וסוף ימי שלטונו של מוחמד עלי המצרי, אסרו המוסלמים על הנוצרים את השימוש בפעמוני כנסייה (על היהודים נאסר בתקופות מסוימות השימוש בשופר). נקישה על ה'נאקוס' - קורה קשיחה התלויה על חבלים, שימשה תחליף לפעמוני הכנסייה. הצליל חזק ונעים, ומזכיר צליל בודד של קסילופון. גם היום נקראים הכמרים לתפילה בעזרת הנאקוס, אם כי במו אזני שמעתי לאחרונה גם פעמונים. אגב, 'נאקוס' נוסף ניתן לראות בכנסיית הקבר. 

בלי לשלב רגליים

חשוב לזכור שיש לשמור על השקט בכנסייה ושהדיבור אסור. בנוסף, הנזירים מבקשים ומקפידים על כך שהאורחים ימנעו משילוב הרגליים בזמן ישיבה. הצילום מותר, אם כי  נתבקשתי פעם שלא להשתמש בפלאש.

מבנה הכנסייה הנוכחי נבנה במאה השתים עשרה. הכנסייה, שבנוייה

בצורת צלב, אמנם קטנה, אך העושר הנראה לעין אינסופי ועשוי לגרום להלם ראשוני קצר אצל חלק מהמבקרים. 

נרים מבטינו אל הכיפה, בה מופיע מגן דוד מרשים. משמאל, על הקיר הצפוני, שלוש קאפלות - מזבחי תפילה. הקאפלות מוקדשות לשלושה: הראשונה משמאל לבישוף מקאריוס, מראשוני הבישופים של ירושלים. השניה, אשר על שמה נקראת הכנסייה ומהווה את קודש הקודשים שלה, ליעקב (ג'יימס) הקדוש, והשלישית היא חדר קטן המוקדש למינאס, קדוש ארמני. זהו החדר העתיק בכנסייה והוא מתוארך למאה השישית.

יעקב הגדול ויעקב הקטן

יעקוב/ג'יימס, אחיו של יוחנן, היה אחד משנים עשר השליחים של ישוע הנצרתי. על פי המסורת, ראשו נערף על ידי הורדוס אגריפס בשנת 44 לספירה. ראשו טמון כאן, בחדרון הקטן שבכנסייה. שאר גופו נמצא בכנסייה בספרד. כוכב על רצפת הקאפלה מסמן את מקום קבורת הראש. שימו לב לדלתות הכניסה אל קברו, הן מעוטרת שריון צבים וצדפות. תיירים מאמינים נוהגים להכנס לכנסייה במיוחד כדי לנשק את פתח קברו של יעקוב.

במרכז הכנסייה ניצבת הקאפלה המרכזית, המכונה בנצרות "אפסיס". כמעט תמיד יופיע האפסיס בקיר המזרחי, בכיוונה של השמש העולה. מתחת

למזבח קבור יעקב אחר, הוא יעקב אחי ישוע בכבודו ובעצמו, והבישוף הראשון של ירושלים. גופתו הועברה לכאן מנחל קדרון.

בשעת התפילה, לקראת 15:15, ניתן לשמוע שירה כנסייתית של אנשי הדת ומיד לאחריה הכומר מקטיר קטורת. את הנזירים המקומיים ניתן לזהות בעזרת הכובע המשולש שהם חובשים. כובע זה מסמל את השפיץ של הר אררט המוכר לנו מתיבת נוח, ושוכן בארמניה על גבול טורקיה.

שלשלת וביצים

עבודות שיפוץ נרחבות בוצעו בכנסייה בתחילת המאה ה-18 על ידי הפטריארך הארמני גריגורי "נושא השלשלת". את כינויו קיבל לאחר שהחליט לשים על צווארו שרשרת כבדה כאות לשעבוד, עד אשר ישיג כספים להחזרת חובות בהן שקעה הקהילה הארמנית הירושלמית. מסעו ברחבי ארמניה הצליח מעבר למצופה והכסף שאסף הספיק גם לשיקום הכנסייה ובניית חומות הרובע.

מי שכבר ביקר בעבר בכנסיות ותיקות בירושלים, כמו כנסיית הקבר הקדוש או קבר מרים בנחל קדרון, שם אולי לב לכך שבכנסיות וקפלות אורתודוכסיות, תלויות מנורות שמן רבות מן התקרה. מעל כל מנורה ובקצה כל חבל, ניתן לראות ביצי יען מקרמיקה מעוטרות ציורים וצבעים שונים (המסמלים זרמים שונים בנצרות). הביצים אמנם קישוט נאה, אבל בעבר, כך מספרת השמועה, תפקידן היה חשוב יותר: עכברים וחולדות נהגו לטפס על הקירות, ולרדת במורד החבל עד למנורה עצמה, מחזה משעשע כלשעצמו אבל לא אהוד במיוחד בקרב הנזירים. ביצי היען החלקות גרמו למכרסמים להחליק לרצפה ולוותר על המנהג.

מגילות ואוצרות

כאמור, מלבד בכנסייה ובמוזיאון ההיסטוריה הארמנית (כניסה למוזיאון עולה שקלים בודדים ומלווה במוסיקה ארמנית נעימה), לא ניתן לבקר בצורה פרטית ברובע. מלבד כנסייה נוספת, בית ספר וסמינר תיאולוגי, יש ברובע הארמני גם גן אורנים נאה, מהבודדים ששרדו בעיר העתיקה, ספרייה המכילה 50 אלף ספרים, ואת אוצרות הפטריארכיה הארמנית, ובהם תכשיטי זהב, כסף ויהלומים, ו-4,000 מגילות.

• כנסיית סיינט ג'יימס: כל יום, 15:00-15:30. הכניסה ללא תשלום. טל': 02-6282331.
• המוזיאון הארמני: ב'-שבת, 09:30-16:30. טל': 02-6282331.