האריה, המכשפה וארון הבגדים

ולמי שלא מכיר, הנה תקציר: יום אחד, לגמרי במקרה, נקלעו לממלכת נרניה ארבעה ילדים. היו אלה פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי, שיצאו למסע ביערותיה המושלגים. שם הם פגשו פאונים וגמדים, בונים מדברים, קנטאורים וענקים. שם הם פגשו גם את אסלן, האריה הנועז שבא לעזרתה של ממלכת נרניה. יחד עם אסלן הם יוצאים להגשים את הנבואה העתיקה לפיה יום יבוא וארבעה ילדים ישבו על כסאות המלכות בטירת קייר פאראוול, הטירה של המכשפה הלבנה.

פרק 1: לוסי מציצה לתוך ארון הבגדים

בלילה הראשון, מיד אחרי שנפרדו מהפרופסור בברכת לילה טוב ועלו לחדריהם, נכנסו הבנים לחדר הבנות כדי לדון במצב העניינים.

"יש לנו מזל, זה בטוח," אמר פיטר. "יהיה לנו נהדר כאן. הפרופסור הזה ירשה לנו לעשות כל מה שנרצה."

"אני חושבת שהוא ממש נחמד," אמרה סוזן.

"די כבר!" אמר אדמונד, שהיה עייף נורא אבל ניסה להעמיד פנים שאינו עייף כלל, והמאמץ הזה תמיד גרם לו להיות רגזן.

"תפסיקו כבר לדבר ככה!"

"לדבר, איך?" שאלה סוזן, "וחוץ מזה, אתה צריך להיות כבר מזמן במיטה."

"לדבר כמו אמא," אמר אדמונד. "ומי את שתגידי לי מתי אני צריך להיות במיטה? תלכי את בעצמך למיטה!"

"אולי כדאי שכולנו נלך לישון?" אמרה לוסי. "זה יהיה מאוד לא נעים אם הם ישמעו שאנחנו מדברים כאן."

"אל תדאגי," אמר פיטר. "אני אומר לכם שזה מין בית כזה שלאף אחד בו לא יהיה אכפת מה נעשה. וחוץ מזה, לא יכולים לשמוע אותנו. מפה עד לחדר האוכל בקומה התחתונה יש הליכה של לפחות עשר דקות, ובדרך יש המון מדרגות ומסדרונות."

"מה זה הרעש הזה?" שאלה פתאום לוסי. הבית היה גדול בהרבה מכל בית שבו היתה אי פעם, והמחשבה על כל אותם מסדרונות ארוכים ועל אינספור הדלתות הנפתחות אל חדרים ריקים עוררה בה עכשיו צמרמורת קלה.

"טיפשוֹנת, זאת רק ציפור," אמר אדמונד.

"זה ינשוף," אמר פיטר. "זה בטח מקום מצוין לציפורים. אני הולך לישון עכשיו. מה שאני מציע הוא שנבדוק את הכול מחר. במקום כזה אפשר למצוא כל מיני דברים. ראיתם את ההרים בדרך לכאן? ואת היערות? אולי יש כאן אפילו עיטים, ואולי איילים. ואני בטוח שיש פה נִצים."

"גיריות!" אמרה לוסי.

"שועלים!" אמר אדמונד.

"ארנבונים!" אמרה סוזן.

אבל בבוקר שלמחרת ירד גשם בלי הפסקה, והוא היה כבד עד כדי כך שכשהביטו מבעד לחלון לא יכלו לראות את ההרים או את היערות ואפילו לא את הפלג שזרם בגן.

"מובן שיורד גשם, איך לא!" אמר אדמונד.

זה עתה גמרו לאכול את ארוחת הבוקר בחברת הפרופסור, ועכשיו ישבו בקומה השנייה בחדר שייעד להם חדר ארוך בעל תקרה נמוכה ובו שני חלונות הפונים לצד אחד ועוד שניים הפונים לצד אחר.

"אֶד, אולי תפסיק כבר להתלונן," אמרה סוזן. "אני מוכנה להתערב איתך על מה שאתה רוצה שבעוד שעה בערך מזג האוויר ישתנה. ובינתיים, מה רע לנו כאן? יש כאן רדיו וגם המון ספרים."

"זה לא בשבילי," אמר פיטר. "אני הולך לסייר בבית ולגלות מה יש בו."

כולם הסכימו לתוכניתו, וככה התחילו ההרפתקאות. זה היה בית שקשה היה להגיע לסופו, והיו בו המון מקומות מפתיעים. הדלתות הראשונות שפתחו הוליכו, כמו שכולם ניחשו, רק לחדרי שינה שלא היו בשימוש; אבל עד מהרה הגיעו לחדר ארוך שקירותיו מכוסים בתמונות, ושם מצאו חליפת שריון; אחר כך מצאו חדר שכולו מכוסה באריג ירוק, ובאחת הפינות שלו ניצב נבל. אחר כך ירדו שלוש מדרגות ועלו חמש, והגיעו אל מעין פרוזדור עילי קטן שדלת הובילה ממנו אל מרפסת, ואחר כך לשורה ארוכה של חדרים שהובילו זה אל זה וקירותיהם היו מכוסים בספרים - ספרים ישנים מאוד שאחדים מהם היו גדולים אף מספר התנ"ך הענקי שבכנסייה. מיד אחר כך הגיעו לחדר ריק שבו עמד רק ארון בגדים גדול. זה היה ארון מהסוג שבו קבועה מראה בצדה הפנימי של הדלת. בחדר לא היה שום דבר נוסף פרט לזבוב מת על אדן החלון.

"אין פה כלום!" אמר פיטר, וכולם שעטו החוצה כולם, חוץ מלוסי. היא נשארה כי חשבה שאולי תגלה משהו אם תנסה לפתוח את דלת הארון, אם כי היתה בטוחה שהדלת תהיה נעולה. להפתעתה נפתחה הדלת די בקלות, ושני כדורי נפטלין התגלגלו החוצה.

כשהסתכלה אל תוך הארון ראתה שורה של מעילים תלויים, שמרביתם היו מעילי פרווה ארוכים. בעיניה של לוסי לא היה דבר נעים יותר ממגע ומריח של פרווה. בן רגע נכנסה לתוך הארון והתכרבלה אל בין המעילים כשהיא משפשפת בהם את לחייה. מובן מאליו שאת דלת הארון השאירה פתוחה, כי ידעה שזה מעשה טיפשי מאוד לסגור את עצמה בתוך ארון. לא עבר זמן והיא נכנסה עמוק יותר לתוך הארון, וגילתה שמאחורי שורת המעילים הראשונה תלויה שורה שנייה. חושך מוחלט כמעט שרר שם, והיא הושיטה את ידיה קדימה כדי שפניה לא ייתקלו פתאום בדופן הפנימית של הארון. היא צעדה צעד נוסף ואז עוד שניים או שלושה ועם כל צעד ציפתה למגע לוח העץ בקצות אצבעותיה. אבל ידיה לא הרגישו דבר.

"זה בטח ארון ענקי!" חשבה לוסי, והמשיכה ללכת ולדחוף את הקפלים הרכים של המעילים כדי לפנות לעצמה דרך. ואז הרגישה שמשהו חורק מתחת לרגליה. "מעניין מה זה יכול להיות, אולי עוד כדורי נפטלין?" חשבה כשהיא מתכופפת כדי למשש בידיה. אבל במקום להיתקל ברצפת העץ הקשה והחלקה של הארון, נגעו אצבעותיה במשהו רך ודמוי אבקה שהיה קר מאוד למגע. "זה ממש מוזר," אמרה, ועשתה עוד צעד או שניים.

מיד אחר כך הרגישה שמשהו קשה ומחוספס מתחכך בלחייה, משהו שכלל לא דומה לפרווה. "זה בדיוק כמו ענפים של עץ!" קראה. ואז ראתה לפניה במרחק אור מנצנץ; לא במרחק של כמה סנטימטרים ממנה, במקום שבו אמורה היתה להיות הדופן הפנימית של הארון, כי אם הרבה-הרבה יותר רחוק. משהו קר ורך נפל עליה. כעבור רגע גילתה שהיא עומדת בתוך יער בשעת לילה, שלג מתחת לרגליה ופתיתי שלג מרחפים באוויר.

לוסי פחדה קצת, אבל גם היתה נרגשת וסקרנית. היא הסתכלה לאחור אל מעבר לכתפה, ושם, בין גזעי העצים הכהים, עדיין יכלה לראות את דלתו הפתוחה של הארון ואפילו להבחין בחדר הריק שממנו יצאה אל המסע. (מובן מאליו שהשאירה את דלת הארון פתוחה, כי ידעה שזה מעשה טיפשי לסגור את עצמה בתוך ארון.) נראה ששם, בחדר, האור עדיין אור היום. "תמיד אוכל לחזור, אם משהו יקרה," חשבה לוסי. היא צעדה קדימה, חריק-חרק על פני השלג ובין עצי היער בכיוון האור שבמרחק. כעבור כעשר דקות הגיעה אליו, וגילתה שזה פנס רחוב. היא עצרה, ובעודה מתבוננת בו ותוהה למה יש פנס רחוב בלב יער ומתלבטת מה לעשות עכשיו, שמעה טפיפת צעדים שהתקרבו אליה, וכעבור רגע יצא יצור מוזר ביותר מבין העצים ונכנס למעגל האור שהטיל פנס הרחוב.

הוא היה גבוה מלוסי רק במעט, ומעל לראשו החזיק מטרייה שהיתה לבנה מרוב שלג. ממותניו ומעלה נראה כמו בן אדם, אך רגליו נראו כמו רגלי תיש (השיער שכיסה אותן היה שחור ומבריק) ובמקום כפות רגליים היו לו פרסות של תיש. היה לו גם זנב, אבל לוסי לא יכלה להבחין בו ברגע הראשון, כי היה מוטל בגנדרנות על הזרוע שאחזה במטרייה כדי שלא ייגרר בשלג. צעיף אדום היה כרוך סביב צווארו, ועורו גם הוא היה אדמדם. היו לו פנים די קטנות אבל נעימות למראה, זקן קטן מחודד ושערות מתולתלות, ומבין התלתלים שכיסו את מצחו הזדקרו להן שתי קרניים, אחת מכל צד. כמו שכבר אמרתי, באחת מידיו החזיק מטרייה, ואילו בשנייה החזיק כמה חבילות עטופות בנייר חום. מראה החבילות והשלג היורד, עורר בלוסי את הרושם שהיצור המוזר סיים זה עתה את קניות חג המולד. זה היה פָאון. וכשראה את לוסי, קפץ מרוב הפתעה וכל החבילות נפלו מידיו.

"לא יאומן!" קרא הפאון.