אפקט פרץ והבורגנים

בסוף חודש מרס תתקיימנה בחירות מהמרתקות והגורליות ביותר שידעה ישראל. בבחירות אלה עשוי עמיר פרץ לנצח ולהשיב את מפלגת העבודה לשלטון. אם כך אכן יקרה, זו תהיה הנסיקה המהירה והמרשימה ביותר לצמרת בהיסטוריה הפוליטית שלנו.

מקורות עוצמתו הפוליטית של האיש נעוצות בחיבור המוצלח בין תכונותיו האישיות לבין התרבות הפוליטית שלנו. פוליטיקאי בעל תכונות מנהיגות מוצלחות אך עם חיבור לקוי לסביבה, לא יצליח בכיבוש הצמרת - זהו מקרהו הנוגע ללב של שמעון פרס. פוליטיקאי המחובר היטב לסביבה אך חסר תכונות מנהיגות אישיות יישאר לעד פעיל שטח, כעוזי כהן. עמיר פרץ הוא פעיל השטח שכבש את הצמרת: הוא נבנה משילוב תכונותיו הפנימיות וההיזון החוזר של הסביבה אליו. כך הצליח בשבועיים מאז נבחר לעצב מחדש את סדר היום הפוליטי, לשנות את המפה המפלגתית ולהשיב את הפוליטיקה הישראלית למבנה נורמלי (גם הקמת מפלגת שרון בבהילות והליכת ראש הממשלה לנשיא נכפו על-ידו). עם כזה הספק, דרכו של פרץ לכס ראש הממשלה סלולה.

העובדה שכל-כך הרבה פוליטיקאים ואישי ציבור מוציאים חמתם על פרץ מאז היבחרו כיו"ר אומרת דרשני. בזאת כבר מימש פרץ את אחד הפרמטרים הראשוניים של עוצמה פוליטית: התבלטות שאי-אפשר להתעלם ממנה. גל התגובות הגועש מכל קצוות הקשת הפוליטית וגם ממפלגתו שלו נישא מסיבות שונות, הנעות מפחד וחשש ועד לקנאה וחוסר פרגון, אך משותפת לכולן היא ההבנה והאבחנה כי מתחולל בפוליטיקה הישראלית שינוי סיסמוגראפי-טקטוני, שמימדיו עדיין קשים לחיזוי. זוהי דינאמיקה מבורכת, שעשויה לגאול את הפוליטיקה הישראלית מהדקדנטיות ההדוניסטית של נציגי הציבור, מהאוטוריטאריות המייגעת שכפו עליה שני זקני השבט - שרון ופרס, ומהאפאטיות הכרונית של ציבור הבוחרים.

זינוקו של פרץ למרכז הבמה הפוליטית יטלטל ויאתגר את כל הממדים הללו של הציבוריות הישראלית. כל אלה שנהנו וחסו בצל השחיתות, הסדר הקיים והאדישות, הם אלה שמתאגדים עכשיו כנגד הרוח החדשה. כמובן שנימוקיהם והסבריהם שונים ומגוונים: לחימה בעוני? מצוין. הוא מתחזה, לנו יש תכנית. תהליך השלום? טוב מאוד. הוא קיצוני, אנחנו ריאלים. עזיבת הממשלה? בסדר, רק יותר לאט. וגם כאן ממחיש עמיר פרץ את עוצמתו: הוא משפיע ומעצב את סדר היום הפוליטי. מעצם ניסיונות הדה-לגיטימציה של עמדותיו, אלו מועלות לדיון ציבורי ומעצבות את השיח.

אפקט פרץ צובר תאוצה ומניע אמות סיפים בכל המפלגות. בליכוד החלו יוזמות לאיחוי הקרעים ולחיבור המחנות השונים לאור סכנת הנטישה של רבים מהתומכים המסורתיים של המפלגה לכיוונו של המנהיג החדש במפלגה היריבה; ואילו בעבודה החלו התרוצצויות סיבוביות בין "מי שהיו" לאלה "שמקווים להיות". בימין הקיצוני גם כן החלו תזוזות מגושמות לקראת חבירה אינסטרומנטאלית לגוש משמעותי ובמרצ נשמעו הבלחות של אפשרות הצטרפות אל מפלגת העבודה המתחדשת. שינוי מקרטעת ובש"ס מחפשים את דרעי. בכך הדגים עמיר פרץ אלמנט נוסף של השפעתו הפוטנציאלית: שינויי היערכות במפה הפוליטית והאצת תהליכי פירוק והתחברות של מערך המפלגות הקיים. לא הרבה מנהיגים פוליטיים יכולים לנער באופן שכזה את קווי המתאר הקולוסאליים של מפת המפלגות הישראלית.

כמו באירופה

אבל פוטנציאל העוצמה הגדול ביותר של פרץ הוא בהשבת הפוליטיקה הישראלית לנורמאליות בפעם הראשונה מאז היווסדה. מראשיתה הייתה הפוליטיקה הישראלית אנומאלית, ביחס למודל האירופי לפחות. היא שיקפה פרדיגמה הפוכה, על פיה הימין ייצג את תקוות השינוי וקריאת התיגר כנגד המימשל והסטאטוס קוו, ואילו השמאל ייצג את הקונפורמיזם ואת השמרנות של הסדר השליט. זוהי פרדיגמה פוליטית הפוכה להתפתחות הפוליטית הרגילה במדינות הלאום הדמוקרטיות מראשית המאה ה-19 והלאה. לפי המודל ההיסטוריוגראפי האירופי, היו אלה תנועות ימין לאומיות ופטריוטיות שהוליכו את עמיהם לשחרור לאומי ולייסוד מדינותיהן העצמאיות; ביסמארק בגרמניה וגריבאלדי ומאזיני באיטליה הם הדוגמאות הקלאסיות למהלכים אלה. לעומתם, השמאל הפועלי-סוציאליסטי, עם שאיפותיו המעמדיות והאוניברסאליות, הפך לאופוזיציה טבעית ומיידית. עם התבססות המדינה וההירארכיות החברתיות-כלכליות שלה, החלו מיעוטי היכולת, הנחשלים והפריפריות להתקומם כנגד הידחקותם לשוליים, ולראות בשמאל את מפלטם הפוליטי מן הימין השליט. כך נחלקה המפה הפוליטית לימין בורגני, שליט ושבע ולשמאל פועלי, אופוזיציוני ורעב.

בארץ, הנסיבות ההיסטוריות הכתיבו תמונה אחרת: השמאל הפועלי הקים את המדינה ואילו הימין הרביזיוניסטי נדחק אל

השוליים. השמאל השלטוני איגד סביבו את כל השבעים והמרוצים ואילו הימין האופוזיציוני משך את כל הממורמרים והסובלים מהדומיננטיות המפא"יניקית. אלא שהסממנים, הסמלים והתוויות של המפלגות נותרו כפי שהיו במקור. מפלגת השלטון השבעה נקראה מפלגת הפועלים, מנהיגיה הסתובבו בחולצות כחולות ופעיליה הניפו דגלי עמל ועבודה, ומפלגת הימין המשיכה להיות המפלגה הבורגנית, מנהיגיה מעונבים ומעומלנים ומסריה לאומיים. כך נוצר ההיפוך, שבו השמאל מייצג עשירים מרוצים והימין - עניים ושואפי שינוי. חלוקה זו הנציחה וניקזה אליה את השסע הסוציו-אקונומי, השסע העדתי בין ספרדים ואשכנזים, השסע הגיאוגרפי בין מרכז לפריפריה והשסע הדתי-חילוני.

עמיר פרץ, המנהיג הראשון בתנועת העבודה שמייצג את כל תחתיות השסעים, דהיינו: עובדים, ספרדים, פריפריאליים ומסורתיים, מסובב את הפרדיגמה הפוליטית הישראלית במאה ושמונים מעלות ליציבות ולאותנטיות. הוא יכול להשיב את העובדים לתנועת העבודה ואת הימין לבורגנים. כך תיפסק התזזית התמידית וחוסר שביעות הרצון הכרונית של מצביעים שחשים שמפלגתם אינה מייצגת אותם ותחדלנה תופעות מדאיגות והרסניות לדמוקרטיה כגון "קולות צפים" או גרוע מכך, אדישות ואי השתתפות. כאשר יחלו המפלגות לייצג באופן אותנטי ולגיטימי את אוכלוסיות היעד האמיתיות שלהן, יגלה הציבור הישראלי את המחוייבות, הנאמנות והרצון לתרום לאתגר המשותף של הדמוקרטיה הישראלית. ובכך, מתגלה עוצמתו הפוליטית החשובה ביותר של יו"ר העבודה החדש.

ד"ר מולי פלג, מרצה לתקשורת פוליטית וליישוב סכסוכים בבית-הספר לתקשורת במכללת נתניה