"חייבים לעשות את זה כדי לחיות"
שלום, קוראים לי רעות ואני בת 17. רציתי לספר את הסיפור שלי ושל משפחתי מנקודת מבטה של ילדה ולא של אם מבוגרת. אצלנו זה התחיל כשהייתי בת שש בערך. אבי היה חוזר מהעבודה ומשום מה היה תמיד במצברוח לא טוב. כשהתחשק לו, הוא פשוט היה תופס בכוח את היד שלי ושל אחי הגדול ממני בשנתיים, לוקח אותנו לחדר, סוגר את הדלת ופשוט מכה אותנו. היו בעיטות באגן, אגרופים, סטירות, והיינו פשוט בוכים מכאב. בכל פעם שאמא שלי ניסתה להיכנס ולומר שמספיק, הוא היה טורק לה את הדלת בפרצוף והיא לא יכלה לעשות כלום. אבי איים עלינו שאם נספר את זה למישהו הוא יהרוג אותנו ויגלגל את אמא שלי במדרגות של הבית.
אני זוכרת המון מקרים של אלימות כלפינו. זה היה נורא, היה כואב ועצוב. אבל אז, אמא שלי החליטה שדי, נמאס לה לחיות ככה כמו זבל. היא תמיד רצתה להעניק לילדים שלה את החיים הכי טובים שיש ובכתה כל יום על כך שלא יכלה. היא פנתה לייעוץ, עשתה כמה צעדים ועברנו דירה מייד לאחר-מכן. בגדול, הייעוץ לא ממש עזר. אבל הכי חשוב הוא שמי שנמצאת במצוקה, במיוחד אם יש לה ילדים, צריכה לעזוב כמה שיותר את הבית. פשוט לברוח, לא משנה לאן, כי לפעמים זה יכול להיגרר אפילו לרצח.
כיום אני בקשר טוב עם אבא שלי. עם אח שלי פחות. הוא ספג את האלימות הכי קשה וגם סבל ממנה הכי הרבה. מאז כיתה ג' הוא בקושי הלך לבית הספר, וגם אז היו מעיפים אותו מהכיתה והוא בכלל לא היה לומד. עכשיו הוא כבר בן 19 והוא לא רוצה ללכת לצבא, לא מעניין אותו שום דבר והוא סתם הרוס מהכל. הוא כל היום מעשן, שותה ומסתובב ברחובות. פשוט חבל עליו. נורא עצוב לי כאחות לראות את כל זה מהצד. זה כואב.
אז אני ממליצה לכל אם שבאמת אכפת לה, וזה כן אפשרי אם רוצים, פשוט לברוח מהבית אם קורים דברים כאלה. צריך להתנתק מהבעל ולהתגרש, אם אפשר, כמה שיותר מהר. זה אולי לא נשמע קל ואני יודעת שזה לא קל, אבל חייבים לעשות את זה כדי לחיות, כדי לתת לילדים חיים טובים ומאושרים. בהצלחה לכולם.
מומלצים
