"אמא רעה או טובה?"
18 וחצי שנה ספגתי אלימות מילולית ופיזית קשה מאוד מצד אמי (כמה קשה לכתוב "עברתי התעללות"). בגיל 18 וחצי זה הפסיק. רציתי לספר על הצד האחר, על החיים השניים, החיים של ה'שגרה'. נכון שכל הילדות ספגתי משפטים כמו "לא מגיע לך לחשוב" או מילים כמו "כלבה", ונכון שהייתי שוכבת על הרצפה, חוטפת בעיטות וסטירות. אבל אמא הייתה מתעללת מצד אחד, ומצד שני אוהבת מפנקת, מחבקת, קונה, נלחמת בשבילנו את כל המלחמות הכי קשות, באה לכל רופא ולכל בדיקה, מצטרפת כמעט לכל טיול או פעילות בית ספרית. אבל מכה!
בתור ילדה צעירה את ממש לא יודעת מה לחשוב. אמא רעה או טובה? כמובן שאסור היה לדבר על זה בבית, ובחוץ כשדיברו על זה אמא הייתה אומרת "אצלנו לא מכים". וכמובן שהיא הכתה. כי אמא שלה הרביצה לה, ואני הרבצתי לאחי, ואחי לאח הצעיר יותר. כשאני כותבת להרביץ אני מתכוונת ל'לפוצץ במכות'.
בגיל 18 וחצי זה הפסיק. אני לא זוכרת מה קרה, למה זה התחיל ומי 'אשמה'. מה שאני כן זוכרת זה אותי על הרצפה לבושה במדי צה"ל. התכוננתי ללכת ליום הראשון בבסיס אחרי הטירונות, ופתאום אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה, חוטפת בעיטות וחושבת לעצמי כמה זה לא הגיוני שאני כמעט אישה בוגרת וחוטפת מכות כמו עולל חסר ישע. אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוחות הנפשיים והאומץ לעשות את מה שעשיתי, אבל באותה הפעם החזרתי לה תוך מעין 'הגנה עצמית'. באותו רגע היא הפסיקה. לתמיד! די במהרה גם האחים שלי הפסיקו לחטוף מכות. האלימות עברה לפסים אחרים וה'פולניה' (סליחה על הסטיגמות) יצאה החוצה.
אני יכולה להתמודד עם רגשות האשם, רק לעתים רחוקות הם מכריעים אותי. בעוד כמה שנים בטח גם אני אהיה אמא. למרות שאני מפחדת מהרגע הזה אני יודעת שאהיה מבינה, תומכת, מפנקת ואוהבת כל-כך. אני גם יודעת איזה חטא זה להכות, אבל אלוהים, כמה אני חוששת לחטוא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
