"זה לא קשר שתיקה, זו חגורת חנק לכל החיים"
הייתי רק בת ארבע וחצי... זה היה ביקור מקסים אצל הדודה בדרום. הוא היה 'ילד' בן 15 וחצי או 16. הוא קרא לזה נדנדה, ואותי זה שעשע כי הבן דוד הגדול משחק איתי... "איזה כיף".... כשהייתי בת 9 וזה שוב קרה - זה כבר לא שעשע יותר וברחתי ממנו. בזה זה הפסיק... אבל הצלקת נשארה - ואיתה השתיקה. בדיעבד, בתור אישה בוגרת אני יודעת לומר שהשתיקה הפכה אותי מילדה עצמאית, חייכנית ומאושרת, לילדה תלותית וחסרת ביטחון עצמי.
ליום החתונה שלי הוא לא הוזמן. כולם התפלאו ושאלו "מה קרה ביניכם?", ואני לא עניתי, לא שברתי את קשר השתיקה שלי. אף-אחד לא אמר לי לשתוק, אפילו לא הוא. אף-פעם לא ידעתי למה שתקתי. נדמה לי שהנפש שלי התחבאה בתוך קשר השתיקה שלי עם ה'. אסור לשתוק! זה לא קשר שתיקה, זו חגורת חנק לכל החיים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
