"תחושה שקשה לתאר במילים"
אני מתנדבת בקו החירום הארצי למניעת אלימות במשפחה כשלוש שנים, ועדיין נרגשת ומתרגשת לפני כל משמרת. הידיעה שהפונים לקו, נשים, גברים וילדים, בחרו במצוקתם לפנות אלינו, ושאני האדם אליו הם פונים ושממנו הם מצפים לתשובה, מטילה עלי אחריות רבה אך גם נותנת לי תחושת סיפוק אדירה. חשוב לי שכל מי שאני עונה לפנייתו, ובמיוחד כשמדובר בנשים וילדים הסובלים מאלימות, ירגיש שאפשר לסמוך עלי ושהוא בידיים טובות.
כבר שלוש שנים שאני שומעת סיפורים מסמרי שיער, עצובים, כואבים, ולפעמים דברים שאם לא הייתי שומעת במו אוזני לא הייתי מאמינה שעדיין קורים בישראל של שנת 2005. אין הרגשה טובה יותר מהתחושה שאישה מוכה, נערה במצוקה, או כל אחד אחר, מצאו אצלי אוזן קשבת והרגישו בנוח לשתף אותי במה שעובר עליהם. היכולת להיות איתם, להוציא אותם, אפילו לזמן קצר, מהבדידות בה הם נמצאים, היא תחושה שקשה לתאר במילים.
חשוב לי שכל מי שפונה אלינו ידע שתמיד הוא או היא יכולים לחזור ולהתקשר, ושתמיד נענה לו בשמחה ובאורך רוח, כי באמת אכפת לנו. כמובן שאני מרגישה הכי טוב כאשר אני מצליחה למצוא לפונה את הכתובת המתאימה לה להמשך הטיפול. אז אני יודעת שלא רק שיותר היא לא תהיה לבד עם צרותיה, אלא שגם יש סיכוי טוב שמשהו אמיתי ויסודי ישתנה בחייה. ואם תרמתי בעשיית הקשר בין הפונה לגורם המטפל, כמו למשל המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, אז עשיתי הרבה. במקרים רבים, הסיכוי שבלי קו החירום אותה אישה, נערה או גבר מכה היו מגיעים לטיפול קטן מאוד.
זה לא פשוט ולפעמים מעייף להתנדב בקו תקופה ארוכה, אבל אני לא מצטערת על אף משמרת שעשיתי. כשאני מסתכלת לאחור אני גאה בקו ובהתנדבות שלי. אני חושבת שאנחנו עושות משהו חשוב ומשמעותי, ושלא פחות ממה שאני נותנת אני מקבלת בחזרה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
