"עד שהרגשתי שאני חיה/מתה ופשוט הלכתי"
אני לא הסכמתי לשתוק ושילמתי מחיר יקר. לקחו לי את הילדים. אבל הצלתי את החיים שלהם ושלי וזו הפואנטה. חייתי עם בעל פרימיטיבי מאין כמוהו. הדעות שלו לגבי איפה אישה אמורה להיות מתאימות יותר לאיזה שבט נכחד. אבל אצלו זה היה התעללות נפשית. ורק כשאנחנו לבד.
כולם כולל כולם חשבו שהוא התגלמות הבעל. כך אמור בעל להיות, ואיך אפשר לבוא אליו בטענות? אבל אף אחד לא ידע. אף אחד לא שמע. והכי גרוע, אף אחד לא האמין לי. לאט-לאט הוא רצח אותי מבפנים. אני כבר לא הייתי אני. נהייתי שלו. עצם הקיום שלי נועד לשרת אותו בלבד.
עד שהרגשתי שאני חיה/מתה ופשוט הלכתי. עזבתי הכל. הלכתי להציל את חיי ובכך לתת לילדים שלי אמא חדשה. עד היום הם לא יודעים אחרת. הם אמנם אוהבים אותי, אבל עמוק בפנים עדיין לא יודעים את כל האמת. היום הם כבר גדולים, אז מה יצא עם אספר להם? העיקר שבזמנו בית המשפט קלט אותו ולא אפשר לו לקבל את מה שהוא רצה, וזה למחוק אותי מחיי ילדיי רק בגלל שלא רציתי אותו.
אסור לשתוק, ולא משנה מה הנסיבות. אפשר לעשות סוף לשתיקה, לא חייבים לחיות איתו. מי ייתן ונצליח לגרום לקשר השתיקה להישבר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
