"לצאת מתרדמת כדי לקום, להחליט וללכת"

פעם, לפני שנות אור, בחיים אחרים, הייתי אישה מוכה. אתם צריכים להבין - אישה מוכה זו לא עובדה סטטיסטית. אישה מוכה זו עובדה נפשית. זו טרנספורמציה שהנפש עוברת.

אישה מוכה לא מוכה כל הזמן, אבל היא חיה תחת הפחד, והיא דואגת, מפחדת על עצמה. כשאני מנסה לחשוב אחורה אני מבינה שלא הדאיג אותי אז דבר מינורי כמו אוברדרפט, קלקולים קטנים בבית או האם להזמין את ההורים לשבת. הדאיג אותי שאהיה שלמה וללא סימנים גם מחר. שאי-אפשר לקבוע דבר לשבוע הבא, כי מי יודע אם אני אהיה רפרזנטטיבית עד אז. אם תהיה לי בחינה באוניברסיטה, האם אוכל ללכת? אם הסימנים יהיו בולטים לא אוכל. תמיד הכל היה חסר ודאות. הייתי מבטלת פגישות ברגע האחרון, מבטלת הגעה של אורחים שכבר היו בדרך אליי. הדבר הנורא ביותר שיכלו לעשות לי היה לאלץ אותי להגיע למקום באופן לא צפוי.

לא אשכח את אותו ליל סדר שנערך בערב חמים, אליו הלכתי עם חולצה ארוכת שרוול שכיסתה סימנים לאורך הזרועות, מכיוון ש"איכשהו קר לי" ו"אני קצת מצוננת". או שהתמוטטות של מדף בארון המטבח עם קופסאות שימורים הייתה ה'סיבה' לכך שפרצופי מנומר בסימנים, פנסים, וחבורות למיניהן. כאשר הייתי מכוסה בסימנים כחולים, לאורך הזרועות, על הפנים והצוואר, על האוזניים, אז הוא היה חושק בי יותר מתמיד, היה מביא לי פרחים, מתנות, מספר לי כמה הוא אוהב אותי. ואני כבר פיתחתי סגנון של תירוצים וחיים מהרגע-להרגע. 'כאילו' אני נורא ספונטנית. כל קביעה הייתה מהרגע-להירגע, כל סימן היה סיבה להתבדחויות או השתטות על-כך שאני מקבלת סימנים מכל נגיעה שטותית, מצעצועים או כל דבר אחר. כל פגישה בוטלה כי פתאום הייתי חולה. הייתי 'חולה' כל-כך הרבה פעמים - כאילו 'חולנית' הייתי.

ואז פתאום, בגיל 29, אחרי שמונה שנות מחנק, הרגשתי שאני לא יכולה יותר. זה להיות או לחדול. פתאום קלטתי שאם זה ימשיך כך הילד שלי יהיה יתום תוך זמן לא ידוע, ואני לא אוכל לאהוב יותר. פתאום הודיתי בפני עצמי שעשיתי שטות כשהייתי בת 21. ועם שטויות מגיל 21 לא צריך לחיות כל החיים. שאני עדיין צעירה, שאני לא נהנית מהחיים כלל. שאני רק דואגת למה שיהיה, שאני חיה בצד החיים, שאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה מכיוון שאני שמנה, מוזנחת וחסרת כל רצון לשיפור. זה קרה לי ברגע, אבל ברגע שזה קרה לא יכולתי יותר.

באתי אליו ואמרתי שאני רוצה להתגרש. "אני אשכנע אותך, הוא אמר, "תני לי כמה ימים, יהיה בסדר". מבחינתי זה היה גמור. לא יכולתי להסתכל עליו יותר. אמרתי לו ש"מצדי אתה יכול עכשיו לצלצל לכולם ולהודיע שאנחנו מתגרשים". לא יכולתי ששוב יביא לי פרחים, יספר לי כמה הוא אוהב אותי והחיים יימרחו להם הלאה והלאה. הרגשתי שאפילו אם לא יהיה לעולם גבר נוסף בחיי, אבנה לי קן חמים עם הילד שלי שהיה בן ארבע. ואבנה את חיי מחדש.

חודשים עברו עד שהצלחתי לצאת מהבית. באותם חודשים קיבלתי מכות בשביל כל השנים גם יחד. הוא נע מהתקפות טירוף וזעם להתמסמסות דביקה של אהבה, נישל אותי כמעט מכל מה שהיה, אולם אני כבר הייתי אדישה לחלוטין. ברגע שידעתי שאני בדרך החוצה רק חיכיתי בסבלנות. פתאום היה אור בקצה המנהרה. הייתי מחבקת את הילדון המתוק שלי, וחולמת על הזמן שנהיה בחוץ. בילד הוא מעולם לא נגע.

עברו כמעט 15 שנים מאז. ירדתי במשקל, אני לבושה בבגדים יפים ומסתכלת על עצמי במראה בגאווה. סיימתי לימודי תואר שני, אני בעלת מקצוע חופשי. נישאתי בשנית ויש לי בעל שאוהב אותי, בוטח בי ושותף לי בכל. בעל שאני אוהבת אהבה רבה. נולדו לי שני ילדים נוספים. בני הבכור אתי כל השנים, סיים תיכון יפה והיום משרת בצבא. ואני עובדת. עצמאית, עושה כל עבודה שאני חושקת בה. אנשים לפעמים אומרים לי שאני אישה חזקה. שאני אישה שעומדת על דעתה. אבל האמת היא שבנפשי עדיין אני אותה אישה חלשה ומוכה, שעומדת על דעתה רק מכיוון שהיא חוששת מהמכה הבאה ואולי גם בודקת את גבולות המותר.