"לא הייתי בוכה בקול כדי שהשכנים לא ישמעו"

אני כל-כך מזדהה עם הנשים השותקות, ועדיין לא מצליחה למצוא בזה שום היגיון. כל שנות ילדותי ספגתי אלימות פיזית ונפשית משני הוריי, לא זכיתי לחוש אהבת אם או אהבת משפחה בכלל. איש לא ידע, מעולם לא סיפרתי לאף-אחד במשפחה המורחבת, לא בבית הספר, לא לחברות. עד היום, כשאני כבר בת 33 ואמא בעצמי, אף-אחד לא יודע.

כולם בטוחים שהוריי אנשים כל-כך נחמדים ונעימי הליכות. אמא שלי, שדואגת להתנהג למופת ליד אנשים, היא מפלצת אמיתית בבית. יש לי אחות קטנה בת שמונה ואני רואה בה את ההשתקפות של עצמי. אני שומעת אם אמא שלי צורחת עליה ומרביצה לה מידי פעם. אחר-כך היא מכחישה את זה, אומרת שאמא מעולם לא הרביצה לה. אני זוכרת היטב איך הייתי חוטפת מכות עם חגורת עור, בעיטות, ולא הייתי בוכה בקול כדי שהשכנים לא ישמעו.

ניסיתי להתאבד מספר פעמים בילדותי ולא הצלחתי. התחתנתי בגיל מאוד צעיר כי לא היה לי מספיק ביטחון לעזוב את הבית בכוחות עצמי וראיתי בבעלי מושיע, אולם הוא רק ניצל את מצבי כדי לגרום לי להינשא לו. מהר מאוד התגרשתי ממנו, אך משום שהייתי מאוד צעירה חסרת אמצעים ואם לילדה חזרתי בלית ברירה לגור עם הוריי.

היום, לצערי הרב, אני עדיין גרה עם אותה משפחה שכל חיי רציתי להימלט ממנה. המצב הנפשי הירוד מחליש אותי ומקשה עלי יותר ויותר להגשים את החלום הכי ורוד שלי - לגור בבית משלי עם הבת שלי.