רוח פרצים

תגידו מה שתגידו, אריאל שרון ועמיר פרץ יודעים לעשות קמפיין. הדבר העיקרי בקמפיין פוליטי הוא תחושת ההמשכיות - לא להפציץ עם חבטה אחת, רועשת ככל שתהיה, שאחריה אין שום דבר וברגע שצץ העניין התקשורתי הבא היא יורדת מסדר היום, אלא ליצור רושם של גל, שממשיך כל הזמן ואפילו הולך ומתגבר.

החדשות היומיות מי הלך לאן, המתח המשעשע מה תהיה ההפצצה הבאה, כל אלה שומרים על העניין במפלגות של שני המתחרים, ומשמרים את ההרגשה הנמרצת והמתקדמת אצל הפעילים והמצביעים הפוטנציאליים כאחד.

לכאורה, יש התגוששות בין שרון לפרץ על מצטרפים ומצביעים. למעשה, החלפת המהלומות הזו טובה לשניהם - כמו קרב במשקל כבד, שבו האלוף וקורא התגר נמצאים בזירה, הם מרתקים את מלוא תשומת הלב לקומבינציות ולתגובות שלהם - ומעמידים את כל השאר בעמדה של צופים. הליכוד, שינוי ושאר המתחרים על תשומת הלב נמחקים מהמפה, משום שהם לא מסוגלים (מסיבות של חוקת המפלגה או סתם תשישות) להציג קרקס דומה משלהם.

זה מזכיר לא מעט תופעה ידועה מעולם העסקים: כשיש קרב גדול בין שני מתחרים גדולים בשוק הפסטה או הגלידות, השוק גדל - והמתחרים הקטנים סובלים. לעתים קרובות, שני הענקים כאחד מרוויחים, והרבה. ובמצב הפוליטי של היום, שבו נראות "קדימה" והעבודה כשותפות טבעיות לאחר הבחירות, רוח הפרצים הזו עוזרת לשמר מה שנדמה כמצב לא טבעי בסקרים.

לפי המספרים של סוף השבוע, שתי המפלגות יצברו יחד יותר מ-60 מנדטים. כל מי שנדמה לו שזה מצב פשוט לא סביר - עבדכם, למשל - מוצא את עצמו מהסס לנוכח התנופה שבה מייצרים שני הגופים חדשות, בעוד השאר נראים קפואים ומנותקים.

ברור שיהיה קשה לשמר את התנופה הזו לאורך ארבעה חודשים. אם ייצא הליכוד מהמאבק הפנימי בתוכו כשהוא מחוזק ומאוחד, יש לו מספיק זמן להפוך את המגמה. אבל בינתיים, המשחק היחיד בעיר הוא שרון נגד פרץ - ונכון לעכשיו, אין בו מפסידים.

פרץ ראוי, עם זאת, שהמבולקה הזו תיקרא על שמו. קודם כל משום שהוא מוכיח את עצמו כקמפיינר משובח, העונה על כל זיג של "קדימה" בזג משלו. אבל גם משום שאלמלא ניצח בעבודה, ברוב של 1,500 איש, שאותו חצב בכוח המנגנון, הארגון והרצון מול האדישות וה"מגיע לי" של שמעון פרס, שום דבר מזה לא היה קורה.

אם אכן תישמר התמונה בסקרים, ושרון והעבודה ייצאו המנצחים הגדולים בבחירות, כדאי לזכור ולהרהר מה היה קורה אילו ניצח פרס בפריימריז.