סוף-סוף פרופסורים

תחת סחרורי המעברים ממפלגה למפלגה, אקסטזת ההתחברויות וההתפרקויות ובורסת הניחושים הגועשת של כוכב השביט הבא, שמגיע או נעלם, מתהווה לה תופעה ברוכה אחת בהווייה הפוליטית הסוערת שלנו. הצטרפותם של הפרופסורים אבישי ברוורמן ואוריאל רייכמן לשורות הפוליטיקה היא התפתחות מעוררת תקווה לאוריינטציה משטרית חדשה - מריטוקרטיה, שלטון הנשען על היכולות והכישורים של מועמדים, ולא על חסינות מפלגתית ונאמנות צייתנית למנהיגים.

ממשלה איננה צריכה להוות מועדון חברים אקסקלוסיבי לפוליטיקאים שורדים, ואף לא מאגר פרסים וזכיות לנאמני השליטים. היא חייבת להיות מורכבת מחבר מקצוענים האמונים על מלאכתם, ואשר הוכיחו בקיאות ומיומנות בנתיב הקריירה שלהם בטרם הגיעו לעמדת הזינוק הממשלתית. ממשלה חייבת להתהדר בביצועיה ובמעשיה. לכן היא הרשות המבצעת וחבריה צריכים להיות אנשי תוצאה ולא אנשי נסיבות.

המסקנה ההגיונית והפשוטה הזאת עומעמה במשך שנים ונדחקה הצידה מאימת הנאמנות המפלגתית והכיתתיות הסיעתית. חברות בממשלה הפכה אות הצטיינות למחויבות פוליטית מתמשכת ולוותק. רקע וניסיון אקטואליים לכל תיק היו משניים ואקראיים. במידה והנאמן המפלגתי היה גם עורך-דין בהשכלתו, הוא היה ממונה לשר משפטים; עסק פעם במסחר? שר התמ"ת, והבנה בסיסית בכלכלה הייתה מקנה את כס האוצר. אהוד ברק לא התחשב גם בזה והפיץ שרים לכל רוח ולכל משרד באופן רנדומאלי לביזור מוקדי עצמה אפשריים.

יש למריטוקרטיה מימד טכנוקרטי ופקידותי במידה וממנים אנשים שכל עולמם מתנקז אל מומחיותם המקצועית, ואין הם מבינים דבר וחצי דבר בעולם שמעבר. במקרה של ברוורמן ורייכמן, התבנית הזאת אינה מתקיימת. שניהם - מלבד היותם מומחים בעלי שם עולמי לכלכלה, ניהול, משפטים וחינוך - הם גם אישים המעורים היטב ולאורך זמן בחיים הציבוריים ובסוגיות החברתיות-פוליטיות של החברה הישראלית. שניהם אנשים בעלי דעות שאינם מהססים לבטא אמירות לעתים בלתי פופולאריות כדי להמחיש את עמדותיהם. שניהם משלבים את התכונות האידיאליות לשרים: חשיבה ביקורתית, ראייה כוללת ועשייה יעילה.

מריטוקרטיה היא אליטיסטית מעיקרה, זה נכון. אך מכיוון שממשלה היא הרשות המבצעת, רצוי שתינק מניסיונם של בעלי היכולת. העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון יכול וצריך לבוא לידי ביטוי ברשות המחוקקת, שהיא הריבון והמכוון של הממשלה. כך נרתמת מצוינות למאווייו וציפיותיו של כלל הציבור וכך מתקיים חזונו של אריסטו, שדמוקרטיה ואוליגרכיה חייבות להתערבב קצת זו בזו כדי לקבל את השלטון האידיאלי: מספר מאפיינים אליטיסטיים בתוך דמוקרטיה ומספר אלמנטים דמוקרטיים בתוך אליטיזם. כך יימנעו הפופוליזם של הבערות מצד אחד והטיראניות של יחידי הסגולה מצד שני.

על אף החיוניות של תסריט זה, דרכם של ברוורמן ורייכמן לא תהיה קלה. הם ייתקלו כבר מיומם הראשון בסכיני העסקנים,

 שהווייתם התערערה באחת. מלחכי הפנכה של שולי העולם הפוליטי, אלה שמתרוצצים מבעל תפקיד אחד לבעל שררה אחר, אלה החוסים בצל נדיבותם והכרתם של ותיקי הרשימות, לא יוכלו לשאת את התקדמותם המהירה של המוכשרים. הללו, שבנו על מסלול התקדמות עיקש וממושך תוך כדי שכיבה מתמשכת על גדרות למען פטרוניהם המתחלפים, לא יאפשרו לכישרון מוכח ולניסיון רב שנים של עשייה להטות אותם מדרכם. בעיניהם, תורת המשטרים של אריסטו, אותה הגה בכישרון רב כבר לפני 3,000 שנה - דמוקרטיה, טיראניה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה, פלוטוקרטיה ומריטוקרטיה - לוקה בעיוות חמור בהחסירה את המשטר החשוב מכולם, משטר העסקונוקרטיה.

ממשלה היא עסק והיא צריכה לדפוק כמו שעון. כל שרה וכל שר צריכים להיות בקיאים בתחומי עשייתם ולא להתמנות בהתאם לשינויי מצב פוליטיים מזדמנים. אם יוכלו אנשים מוכשרים ובעלי הצלחות לבצע את המעבר לכס המיניסטריאלי מבלי לעלות על שרטוני הפוליטרוקיות ומבלי להחליק בבוץ המדמנה התוך מפלגתית, הרי שנגה המפץ הגדול יזהר ויאיר על כולנו לשנים רבות.

ד"ר מולי פלג, מרצה לתקשורת פוליטית וליישוב סכסוכים בבית-הספר לתקשורת במכללת נתניה