איידס-לייט

האחד בדצמבר נקבע בעולם כיום האיידס הבינלאומי. אם בשנים האחרונות מידרדרת ישראל בהישגי החינוך ובמדדי איכות הסביבה והשחיתות, הרי שככל שהדברים נוגעים לשיעורי ההדבקה באיידס, היא דווקא מככבת בשורה אחת עם כל מדינות המערב המתוקנות: לא רק שאין לנו במה להתבייש, על-פי דיווחי הוועד למלחמה באיידס, בשנים האחרונות אף נהנית ישראל מצמיחה מרשימה של 10% לשנה במספר הנדבקים.

למרות ההישגים הרפואיים, ואף שלדעת החוקרים צפויה פריצת הדרך המשמעותית כבר בשנה הבאה, האיידס הוא אותו איידס והסכנה אותה סכנה. אמנם, המשוואה איידס=מוות כבר אינה מעודכנת; אבל בפעם הבאה שתתקלו בעיתון בכותרת צהבהבה על נשא איידס שנרפא, דלגו בבקשה לעמוד הבא. נכון להיום, לא נרפאים מאיידס. עובדה. את הנגיף אי-אפשר בינתיים למגר, אבל כן אפשר למגר בורות והתנהגות מופקרת. אלא שדווקא בנקודה זו, שעליה כביכול אין עוררין, מתחילה התמונה להסתבך. כשאין די כסף לממן תוכניות נרחבות לעידוד מין בטוח, מתחייבת אסטרטגיית הסברה אסרטיבית וממוקדת. אין זמן (וכאמור גם לא כסף) לבזבז על מסרים מעורפלים. מאז תחילת שנות התשעים, שבהן כיכבה בעיר תחת כל פיקוס רענן כתובת הקיר המאיימת "איידס=מוות", ידענו לא מעט מסעות הסברה יצירתיים יותר ופחות, שהמשותף לכולם הוא המסר-לייט שביקש לפנות אל העם בנועם, מבלי לגרור חלילה חרדות.

זה שנים שבוועד למלחמה באיידס חוזרים על המנטרה כי היום כבר לא מתים מאיידס; מתים מבושה. מתים מיחסה המשפיל והמבזה של החברה. הבורות אמנם גררה נידוי ובידוד של הנשאים, אך עם זאת נדמה שאי-אפשר יותר לדבר בשני קולות. כל טירון בעולם הפרסום יודע שאין מסרים כפולים. אין כיבוש נאור כמו שאין איידס-לייט. שמישהו יחליט: או סתם מחלה ויראלית קלילה, או חרא של חיים. שהרי אם אפשר לחיות עם איידס, אם לא מתים ממנו כבר, אם התרופות החדישות מבטיחות איכות חיים טובה ואף יותר מכך - אז בשביל מה הבלבול מוח?

בשנים האחרונות התפספס משהו במסר, והתוצאות לא אחרו לבוא. לאחרונה חוגגת ההשתוללות במועדונים, והשילוש הקטלני סמים-אלכוהול-מין לא בטוח גובה קורבנות מדי סוף שבוע. את העלייה החדה בשיעורי ההדבקה זוקפים לזכותם ההומוסקסואלים, שחשופים במיוחד לגורמי הסיכון. מעניין כי עד לפני עשר שנים דווקא הם הטיבו להפנים ולאמץ נורמות התנהגות מינית שהורידו משמעותית את שיעורי הנדבקים. אלא שאז פנו ארגוני הקהילה לטפל דווקא בנגע הנורא של דיכוי הנשאים, ומאז זכינו בהבלחות קצרות של קמפיינים חינניים, שבהם נראים בין היתר גברים שריריים וחשופי חזה המצהירים בחיוך כי הם משתמשים בקונדום. וואלה יופי.

לא סקסי ולא נעליים

הייתה זו אסטרטגיה מודעת ולפיה אין להציג שרירני עבר שאיבדו במצבם הסופני צלם אנוש, כדי שלא לפגוע חלילה בנשאים. ושוב חזרנו אל המסרים המעורפלים והמבולבלים. מה באמת הסיקו צעירים למראה הגברים הבריאים והמסוקסים שנראו בקמפיינים, אשר להשלכות האפשריות של מין לא מוגן? אם תופעות הלוואי של התרופות אמנם חמורות, אם נטילתן מביאה לפגיעה חמורה ביותר באיכות החיים, אדרבא: צריך לחשוף את האמת במלואה ולא להסתיר. הקמפיינים כנגד עישון של האגודה למלחמה בסרטן מראים בצורה נהירה ובלתי מתפשרת מהם הנזקים הצפויים. לאורך השנים לא היססו להראות לנו שלדים, מוניטורים דוממים ולבבות מפוייחים. כי עישון זה לא סקסי ולא נעליים, זה רע. נקודה.

זאת ועוד. קמפיינים הסברתיים אינם חזות הכל, ולכן אי-אפשר לנפנף רק בהיעדר תקציבים. בארצות-הברית הבינו מזמן שכשהאדמה בוערת, אין זמן למשחקים ובטח שאין לסמוך על כושר השיפוט הלקוי מימלא של הבליינים, עם עליית מפלס האלכוהול בדם והירידה בעוצמת תאורת המחשכים במועדונים. בניו-יורק לבדה נסגרו בזה אחר זה סאונות וחדרי חושך בצו הרשויות. בחלק מהבארים הוצב שומר בכניסה לשירותים. מתחשק לכם להטיל את מימכם? בבקשה. רק בלי עזרה מידידים.

לרשות המקומית יש דווקא סמכויות אכיפה. אפשר שלא לחדש את הרישיון לבעל מועדון שלא יעמוד בתנאים שתקבע העירייה, בכלל זה הצבת קונדומטים והפעלת אמצעי פיקוח שונים - מפקחים סמויים ועד חיטוט בכיסים לאיתור סמים. בעלי

 המועדונים ניזונים מדי שבוע מהלומי האלכוהול והסמים, שמקנחים בהזדווגות מאתגרת בתאים המואפלים. לכן, ודאי שאינם ששים לכרות את הענף החולה שעליו הם יושבים, ביודעם את המחיר. מנגד, לא תמצאו בעל מועדון שיעז להפקיר את ביטחון לקוחותיו בלי שורת מאבטחים חמושים. החיטוט בתיקים, השאלות הטורדניות כמו גם העמידה המייגעת בתור בכניסה למועדון, אינם בדיוק מסימניה הבולטים של חברה חופשית. כך ששוב, בדומה לשאלה כמה נורא הוא האיידס, גם הגדרות החופש מחליפות פרשנות לפי הצרכים. ואולי באמת אין זה מוסרי ליטול את החופש להתאבד בתא שירותים אפלולי. השאלה היא רק, מי ישלם אחר-כך את המחיר? האם זכותה של המדינה להתגונן מפני מי שמבקש להשית את תוצאות תעלוליו על חשבון הקופה הציבורית?

האחד בדצמבר 2005 הוא זמן חשבון נפש לעוסקים במיגור האיידס והטיפול בו. רק עשו לנו טובה והגידו את האמת: או שהגיעה העת להתנער מקונספציות מאובקות, כי באלף השלישי איידס הוא באמת כבר לא מה שהיה פעם - ואז עזבו אותנו בשקט ותנו לנו לכייף בלי חשבון; או שזה כן נורא, נורא מאוד - ואז ספרו לנו עד כמה, מבלי לגמגם, וגם התחילו לפעול בכל האמצעים וביתר תקיפות.