למות בכבוד

החוק המכונה משום מה בתקשורת "חוק המתות חסד", דווקא שולל אותן במפורש. אין זה הפרדוקס היחידי הקשור בהסדרת הטיפול בחולה הסופני. אמש השלימה הכנסת את החקיקה בנושא, המבוססת על הצעה שגיבשה ועדה בת עשרות חברים, אשר איגדה מומחים, רבנים, תיאולוגים ופילוסופים מדיסציפלינות רבות וממחוזות שונים של החברה הישראלית. חרדים ורפורמים, אתיאיסטים ודתיים, רופאים ואחיות - כולם עבדו בשיתוף פעולה חסר תקדים, ותחת שרביטו של יו"ר הועדה, הרב פרופ' שטיינברג, ניסחו הצעת חוק מהפכנית לנושא הרגיש והכאוב.    

משתי סיבות יש לראות בחוק החדש פריצת דרך חשובה בתחום האתיקה הרפואית ובתחום יחסי חברה, דת ומדינה בישראל. הסיבה הראשונה קשורה לאופן קבלת החוק. ישראל היא למעשה המדינה הראשונה בה הצליחו "הדתיים" ו"החילונים" להגיע לנוסחת פשרה מוסכמת בכל ההיבטים כמעט של הטיפול בחולה הסופני. הסיבה השנייה נוגעת לרעיונות מקוריים ויצירתיים, אשר אין להם אח ורע בחקיקות דומות בעולם. ימים יגידו אם אכן זכינו להיות "אור לגויים" באתיקה הרפואית, או ששוב נישבה הישראלי בקסמי התחכמויות נוסח ארבניקא של אפרים קישון.

החוק החדש מכיר לראשונה ב"הנחיות מקדימות". מדובר במסמך עליו חותם אדם בריא, ובו הוא מבקש שלא לבצע בו

החייאה ופעולות רפואיות דומות אם ייקלע למצב סופני, למשל: נזק מוחי קשה בעקבות תאונת דרכים. צוואות מקדימות מוכרות לנו מספרי החוקים של ארצות שונות, ביניהן ארה"ב. הניסיון בעולם הרחב אינו בהכרח מעודד. למשל, סקר שנעשה לאחרונה בספרד מצא כי אחוזים בודדים מהרופאים במדינה בחרו לכתוב הנחיות מקדימות. לכאורה, אוכלוסיית הרופאים אמורה להיות מודעת במיוחד למצבים בהם "כלוא" חולה סובל וסופני בכלוב וירטואלי של טיפולים ומכשירים רפואיים. אף אני עצמי איני מעוניין לחתום על מסמך שכזה. אך יש לברך על שהחוק מכיר בכך כי עבור אזרחים רבים, "הנחיה מקדימה" היא ביטוי מהותי של כבוד האדם, חירותו וזכותו לטיפולים רפואיים וסיעודיים אנושיים.

המוצא ההלכתי

החוק החדש מכיר במעמדם של בני משפחה ודמויות תומכות אחרות, כגון רופא אישי, בשיחזור רצונו של חולה סופני שאיבד את כשירותו השכלית. החוק מטיל על הרופאים את החובה להודיע לחוליהם הסופניים - קרי: עם תוחלת חיים של חצי שנה או פחות - על מצבם זה, ולברר ולתעד האם יהיו מעוניינים בהארכת חייהם באמצעים מלאכותיים, אם לאו. ובכל מקרה לא יינקט צעד פעיל לקיצור חייהם של חולים ("המתת חסד"). אני בספק רב אם שינוי זה אכן ישפר את מצבו של החולה הסופני. לא כל חולה מעוניין לדעת כי קיצו קרב, ורבים חוששים מלהיות מסווגים "לחיים" או "למוות". אף אינני בטוח כי אנו מחוסנים דיינו מפני תופעת "מדרון תלול", אשר תביא להזנחה הדרגתית של חולים המעדיפים שחייהם לא יוארכו באופן פעיל.

הרעיון הנועז ביותר עליו המליצה ועדת שטיינברג נוגע לניתוקם של חולים סופניים ממכונת הנשמה. הוצע לחבר את המכונות ל"שעון שבת", אשר ייטען מחדש אחת לכמה ימים. היה והחולה יביע את רצונו למות, לא יבוצע ניתוק בפועל ממכשיר ההנשמה, דבר שלדעת חלק מהרבנים מנוגד להלכה, אלא יימנע הצוות הרפואי מטעינתו של השעון מחדש. בלשון החוק תיהפך כך "פעולה רציפה" ל"פעולה בדידה". את האחרונה ניתן להפסיק, פשוט משום שאין מדובר במעשה פעיל, אלא בהימנעות מעשייה. המקטרגים על פתרון זה רואים בו "התחכמות פרושית", כנוי גנאי נוצרי לפלפלנות תלמודית הנוגדת את השכל הישר. אני נוטה להסכים עם פרופ' כשר, מחברי הוועדה, שאמר בזמנו כי מוטב פתרון מתחכם שיש בו הסכמה רחבה, מאשר פלגנות בין דעות פשוטות וישירות.

אף שהצעת החוק תואמת את ההלכה, ואף את מרבית הדעות המחמירות בה, התנגדו לו ח"כים חרדים ברגע האחרון. הדבר מזכיר את "חוק ההפלות", שאף הוא תואם את ההלכה אך חוקק בידי ר"ץ ונגד מחאתם של חברי-הכנסת הדתיים. בשל רגישותם הרבה גם לסבל אנושי וגם לחיי אדם, נוטים הרבנים החרדים לדבר בשני קולות: קול ההלכה המקל (יחסית לדתות אחרות) וקול האגדה והדרש, זה המעצב את האתוס ההתנהגותי והוא תובעני ואידאליסטי. בהקשר זה ראויים לציון שאול יהלום מהמפד"ל, שהוביל את הליך החקיקה במרץ רב, וניסים דהן מש"ס, מי שהיה שר הבריאות אשר הקים את ועדת שטיינברג.    

פרדוקס הרופא כאויב

אחד הפרדוקסים המהותיים בפרשה כולה הוא המצב בו חולים רבים רואים ברופאיהם אויבים, ודווקא משום שהאחרונים

מקדשים את ערך חיי אדם. בעיני רבים, מוטב לו לחולה הסופני למות מוות קצר ומיידי, ולא להינמק לאיטו כשהוא מחובר למכשירים רפואיים. בעוד שהוויכוח על "הזכות" למות בכבוד הוא שהניע את גלגלי החקיקה הנוכחיים, ועדת שטיינברג השכילה לבצע מהפך תפישתי יחידני בעולם, ולהדגיש גם את זכותו של החולה הסופני הרוצה בכך להיאבק על חייו עד הרגע האחרון.

על פי החוק החדש, ככל שתוחלת החיים של החולה מתקצרת והולכת - מחצי שנה לשבועיים, ומשבועיים לשלשה ימים - כן מוסמך החולה לוותר על יותר ויותר טיפולים רפואיים. לפנינו פרדוקס נוסף: אם סבלו של החולה קצר, שכן הוא נוטה למות, נוכל להניח למוות לגאול אותו מייסוריו. אך דווקא החולה הלא סופני, זה הנידון לשנים ארוכות של חיי סבל, אינו זכאי לוותר על טפולים רפואיים מצילי חיים.

רשימת הפרדוקסים עדיין לא נסתיימה. הפרדוקס הגדול מכולם הוא, אולי, האחיזה גם בחיים, וגם בערכים כגון אהבה, תקווה, אמונה, כבוד האדם ואהבת הרע; דביקות שהיא לעתים הירואית, כנגד כל הסיכויים, נוכח המוות עצמו ונוכח ייסורי שאול הקשים ממות. מנקודת מבט זו, ייתכן והחוק החדש הוא אכן הטוב ביותר האפשרי להסדרת הרגעים הבלתי אפשריים ביותר של חיינו. עלינו לברך על כך שהדבר נעשה בהסכמה ציבורית רחבה כל-כך.

ד"ר יחיאל בר-אילן, רופא פנימי בבית-החולים "מאיר" ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב