קאנט וקללת האפריורי

ב-1954, במלאת 150 שנה למותו של קאנט, פרסם ש.ה. ברגמן (יחד עם תלמידו נתן רוטנשטרייך) את תרגומו לביקורת התבונה הטהורה (להלן בת"ט), הראשון בסדרת תרגומי שלוש ה"ביקורות" של קאנט, (שיתרן, ביקורת התבונה המעשית (בת"מ), וביקורת כח השיפוט, (בכ"ש) פורסמו במהלך שלושים השנים הבאות).

להשקת אבן דרך זו בחיים האינטלקטואלים של המדינה הצעירה, פרסם ברגמן הרצאה בשם "בדידותו של הסובייקט בביקורת התבונה הטהורה." במאמר זה טען ברגמן שמפעלו הפילוסופי של קאנט היה תחילתה של שקיעת האדם המודרני לתוך בדידות רוחנית נטולת תקווה והחזרתו אל כלא המערה וצלליה המרצדים, כפי שצייר אפלטון במשלו הנצחי. ברגמן היה אז בן 72, הוא קיבל חינוך אקדמי כקאנטיאן, ומאחריו עמדו אז כ-50 שנות מחקר בפילוסופיה של קאנט וממשיכיה המודרנים. מתוך פרספקטיבה רחבה זו היה המאמר מסקנת חייו בדבר כישלונה המובנֶה היטב של הפילוסופיה של קאנט, הפילוסופיה שביססה ובנתה את תמונת העולם המודרנית, ושלטה בה שלטון מלא מאז.

דבריו של ברגמן מיצו גם את הקיום המיוסר שבו חיה המסורת הקאנטיאנית מן הרגע שספריו של קאנט פורסמו ועד היום. מסורת זו היתה מודעת לאבסורד העמוק והברור של רעיונה המרכזי, הבינה היטב את מסקנותיה הקטלניות, מרדה בהן ללא הפסקה, אך נשארה כבולה אליהן ללא תקווה. לא שתי מלחמות העולם, לא השואה ולא יתר השמדות העמים שהפכו לתופעה חוזרת במאה ה-20, ואף לא עידן הטרור החדש, לא שינו מאומה בלפיתה הסופנית של פילוסופיה זו על תרבות המערב. היא ראתה ביאוש גמור את הזוועה המגולמת בה מתגשמת והולכת, כמו בחלום אימים, שלב אחר שלב עד לאפילה הסופית. וגם אז לא הצליחה להשתחרר אלא יצאה והמציאה נוסחים חדשים, ניאו- ופוסט- ורטרו- קאנטיאניים, הממשיכים להלך קסמים וכישופים על תרבות החשיבה האומללה שלנו.

התרבות - קאנטיאנית אפריורי

ככל שהדבר לא יאומן, תרבותנו היא קאנטיאנית אפריורי, כלומר, בין שנחפוץ ובין שלא. בשלב הראשון של מפעלו הפילוסופי, שבו התחיל ב-1782 כשפרסם את ביקורת התבונה הטהורה, הרס קאנט את מושג האמת האובייקטיבית, הן במדע והן במוסר, ואילו בשלב השני, והמכריע הרבה יותר, הוא בנה את הצידוקים החדשים, המדויקים והמפורטים ביותר עד היום, לכל הדעות הקדומות והאמונות התפלות שהוא החשיב כחיוניות לאושרו של האדם.

כאן הוא יצק את יסודות הפוסט-מודרניות של ימינו בכך שהנהיג את רעיון בניית העולם ע"י המושגים והשפה, רעיון אשר מטעמים נסתרים הפך 150 שנה אחריו לשיא התגלית והעומק של הלהג הפוסט-מודרני. על בסיס זה הוא ניגש ישירות אל הצידוק הלוגי החמור של האמונות שנחשבו לתפלות ע"י הוגי הנאורות, כמו נפרדות הנפש, חירותה ונצחיותה בעולם הבא, וקיומו של אלוהים על כל תכונותיו ותאריו המסורתיים. בכך הפך קאנט למבשרה של תקופת החשיכה והדרדור התרבותי והפילוסופי שהחלה עם מותו בראשית במאה ה-19 ונשארה מתוחזקת עד ימינו ע"י ממשיכיו.

הביקורת כצידוק וסוף ההיסטוריה

ה"ביקורת" הנזכרת בכותרות שלושת הספרים המרכזיים של קאנט, משמעותה מיוחדת במינה, כמשמעות מרבית המושגים בשפה הפרטית שקאנט הנהיג, ובכך היא מסמלת את ראשיתה של מסורת חדשה בפילוסופיה, מסורת של יצירת רעיונות דרך מניפולציות לשוניות. כי ה"ביקורת" כלל אינה ביקורת אלא ההפך, היא צידוקם השיטתי והמדוקדק של העקרונות הבסיסיים ושל בניין העל הבנוי עליהם.

זו פותחת בחשיפת ההנחות אשר בלעדיהן אין קיום לשלושת עמודי התווך של התרבות – האמת, היופי והטוב. גילוי האמת על העולם הוא עניינו המסורתי של המדע, הערכת היופי היא מה שמקיים ומאפשר את האמנות, ואילו הבנת הטוב היא מה שמאפשר את המוסר ועמו את החברה. ולכן עוסקות שלוש ה"ביקורות" בחשיפת המושגים (שלהם קרא ה"קטגוריות") וההנחות הנגזרות מהם (שלהן קרא ה"עקרונות") ההכרחיות לקיומם של המדע, האמנות והמוסריות.

אלא שמבלי להכיר בכך כיוון קאנט את החשיפה הזו על פי המדע, האמנות והמוסריות כפי שהכיר אותם בימיו. כך, העקרונות אפריורי של המדע, אותם הציג, היו אלו של הפיזיקה הניוטונית והגיאומטריה האוקלידית שעליה היא בנויה, ועקרונות המוסריות, שלמענם טען, היו אלו של הנצרות הפרוטסטנטית שבה חונך. לו היה קאנט חי ויוצר כיפני בחברה היפנית של זמנו, סביר שהיה מוכיח את הכרחיותן של קטגוריות ועקרונות אפריורי שונים לחלוטין. אלא שעיקר יומרתו היתה לאוניברסליות של מחקרו, ולכן היתה זו יומרה לצידוק כל מה שמהותי לכל תרבות אנושית אפשרית.

מטרה צידוקית זו באה לביטויה הצלול ביותר בַּשם שקאנט העניק להנחות שניתוחיו חשפו : עקרונות (ולא הנחות) א-פריורי. בתואר הזה ביקש להכריז לא רק על כך שעקרונות אלו קודמים כתנאי הכרחי לכל ניסיון אפשרי ולכן אמיתותם אינה תלויה בשום ניסיון אפשרי, אלא אף שהם מהותיים לשכל האדם ולכן אינם נקנים עם הניסיון. זהו המובן בו העקרונות הכרחיים לאדם עד כמה שהוא בן תבונה, ולכן הם גם היחידים האפשריים בכלל, במובן שהם אינם ניתנים להחלפה. במילים אחרות, השתמע מן האפריוריות הזו שתרבות זמנו היא לא רק שיא ההיסטוריה אלא גם סופה. במובן זה היתה הפילוסופיה של קאנט הראשונה במסורת ההזויה של הכרזות על סוף ההיסטוריה.

הכרח, אקטואליזם, והספקנות החדשה

הרעיון שמה שהתקיים עד כה ומה שקיים עכשיו כאן ועבורנו ממצה את מה שאפשרי ולכן את מה שממשי, וכי לכן הוא גם הכרחי, הוא עיקרון בסיסי של האקטואליזם. עיקרון זה היה ליבתה של הפילוסופיה של אריסטו, אשר ממנו הוא הסיק שאין לאידיאות של אפלטון ממשות נפרדת מן האדם, והוא היווה את ליבתה של הפילוסופיה של שפינוזה, אשר ממנה הוא הסיק את זהותם של אלוהים והטבע והאדם. קאנט היה האקטואליסט הגדול השלישי בהיסטוריה של הפילוסופיה, והגיע למסקנה דומה - משום שכל מה שאינו נוכח לאדם בחושיו או דמיונו אינו יכול להיות מעניינו של האדם כלל, ולכן מכל הבחינות המעשיות הוא אינו קיים עבורו אפילו אם הוא קיים בפני עצמו, הרי שלאף אחד מן העקרונות והמושגים א-פריורי אין ממשות נפרדת מן האדם.

אלא שעמדה זו לא הביאה אותו למסקנה שבדיוק לכן העקרונות האלו זמניים בלבד וישתנו עם השתנות האדם והתקדמות המדע. להיפך, מכיוון שככל אקטואליסט רשאי היה לראות כאדם היחיד האפשרי רק את האדם של זמנו (כשם שראה את מדע זמנו), נטה מושג הא-פריורי להוביל אותו לעמדה שהעקרונות והמושגים הא-פריורי הכרחיים לאדם באופן מוחלט. מצב זה לא ישתנה גם בהמשך, כאשר החקירה תעבור מן המדע אל המוסר, כפי שנראה.

קאנט, שהיה בנו של רצען סקוטי שנדודיו הביאו אותו לקניגסברג שבפרוסיה, העיד שהוא "התעורר מתרדמה דוגמטית" כאשר קרא על טיעונו של הפילוסוף הסקוטי דיויד יוּם, אשר חקר כדרכם של אנשי הנאורות מהו מקורם של כמה מושגים מרכזיים למחשבתנו ודיבורנו, כמו הסיבתיות, הנפש, העצם והמוסריות. יום הציג טיעון אקטואליסטי פשוט אשר חיסל את ממשותם של כל אלה, ותמציתו - מכיוון שהם אינם תופעות שאפשר לצפות בהן בחושינו, נובע שאין כאלו חיות מכול וכול. הסיבתיות, לכן, אינה אלא רגש חזק של ציפייה, הנפש אינה אלא הגוף, ואין מתחת לתופעות שום ישות קבועה שהיא זהותם של הדברים המופיעים. במילים אחרות, כל הרעיון שיש בעולם קשר סיבתי נפרד מן האדם, או יש נפש נפרדת מן הגוף, או יש עצם השונה ממופעיו, אלו הן דעות קדומות ואמונות תפלות שהתרגלנו להאמין בהן.

טיעונים דומים היו ידועים ומקובלים במסורת האקטואליסטית מאז מייסדה של המסורת הזו, אריסטו. בתמונת הטבע של אריסטו אין נפש נפרדת מן הגוף האורגני, אין עצם נפרד משינוייו התופעתיים, והיא לא נזקקה כלל להכרח הסיבתי. מושג החוק כקשר הכרחי הונהג לראשונה רק במהפכה המדעית במאה ה-17, ומה שאיפשר את הופעתו של מושג חוק הטבע החדש כהכרח סיבתי חמור היתה תמונת הטבע הנוצרית שבמרכזה האל שברא את העולם יש מאין בכוחו האינסופי . חוקי הטבע הפכו בתרבות הנוצרית להחלטותיו ולציווייו של האל הזה ולכן הם ציינו קשרים הכרחיים בתוקף רצונו וכוחו, כך ששום סטייה מהם אינה אפשרית כלל במהלך הטבע הרגיל. רק במסגרת תמונת הטבע הזו יכלה להתקיים משמעות ברורה למושג החוק וההכרח הסיבתי, וזה היה הטעם למתמטיזציה הטוטאלית של הפיזיקה והטבע שהתרחשה במהפכה המדעית במאה ה-17.

מהפכה זו היתה, לכן, ביטוי למסתורין המהותי של הטבע, מתלותו המוחלטת והמסתורית באלוהים הכול יכול האינסופי המתקיים כסיבתו הנפרדת והבוראת ללא הפסקה, דרך נסתרוּת מהויותיו וישויותיו הממשיות השונות (שהם חוקי הטבע, המרחב והזמן המוחלטים,הכוחות ורכיביהם המתקיימים במלוא הדיוק למרות נסתרותם בתופעות), ועד למופלאותיה של המתמטיקה החדשה על גדליה האינפיניטסימליים ויכולתה לסכם אינסוף גדלים כאלו. את המסתורין המהותי של המהפכה תימצת גליליאו כאשר הסביר שהמדע שלו "מבאר את הפלא ע"י הנס" .

אינסופיות האל, הקשר הבריאתי שלו לטבע, ממשות החוקים והרכיבים הנסתרים והנס של המתמטיקה - אלה אפיינו את המהפכה המדעית כביטוי לתמונת עולם הפוכה לאקטואליזם, תמונה שאני נוהג לכנותה פוטנציאליזם, וכדאי לכן להצביע על התיזה הבסיסית שלה: דברים יכולים להישאר סמויים לחלוטין, ולכן פוטנציאליים בלבד עבור חושינו, ועם זאת ממשיים במוחלט, כלומר, בנפרדותם מאיתנו. קל לראות מדוע המהפכה המדעית, שנבנתה על הפוטנציאליזם הזה עם קשריו הדתיים והמיסטיים העמוקים, סיגלה לעצמה בנחת את הספק ואי-הוודאות בהכרה האנושית את העולם.

הפוטנציאליזם משתמש בתמיהות כאלו כדי לחזק את עמדתו בדבר הנסתרות המהותית של הקפיצים וגלגלי השיניים הסמויים של העולם. הספקנות הנגזרת מכך לא היתה נושא לדאגה אלא מסקנה ברורה מן הרגעים הראשונים של המדע החדש אצל קופרניקוס ונשאר, עד שיאו אצל ניוטון, סינתזה של מדע ואי-רציונליות, אמונה דתית וספקנות שיטתית.