שתף קטע נבחר

 

ישראל, איראן ודילמת האסיר

בעקבות זכייתו של פרופ' ישראל אומן בפרס נובל על תורת המשחקים, מנתח ד"ר אסף מידני את העימות הישראלי-איראני על-פי התיאוריה. החשש הוא מטעות הנוגעת ליעדי היריב. בחירות, אמוציות - כל אלו הם משתנים המשפיעים על ההנחות המוטעות. וכאן תורת המשחקים כושלת. כשאנו טועים, לעיתים התוצאות הרות אסון

כשעדיין מהדהדת באוזננו קריאתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, שישראל אינה יכולה לקבל מצב שבו לאיראן יהיה נשק גרעיני, קיבל פרופ' ישראל אומן את פרס הנובל על תרומתו לחקר תורת המשחקים. ומה בין זה לזה אנו שואלים?

 

ב"משחקים" כל אחד מהשחקנים רוצה לנצח בכפוף להיקשים שגוזרים השחקנים מהתצפיות שהם מבצעים אחד על השני ומההנחות שהם מניחים לגבי יעדי יריביהם. אלא שבכל הקשור למדינות, המעבר מרמת הפרט לרמת המדינה אינו ברור או תמיד אפשרי. ובכל זאת? האם ניתן ללמוד משהו על האיום הגרעיני האיראני ועל יחסי ישראל-איראן באמצעות התובנות של תורת המשחקים? אני נזכר במילותיו של שמעון פרס - "כן ולא".

 

ישראל ואיראן משחקות מזה זמן רב במשחק של דילמת אסיר בלוחמה ארוכת טווח. כלומר, אפילו אם יבינו היריבים שהאינטרסים של שני הצדדים ימוצו באמצעות הכרה הדדית והסכם שלום, שיאפשר סיום הסכסוך ביניהם, הרי האסטרטגיה הדומיננטית שלהם, המבוססת על הנחות רציונליות, אינה מאפשרת להגיע לפתרון כזה. כל צד חושש שמהלך מצדו לכיוון של הכרה בעמדתו המוצדקת של הצד שכנגד, לא ילווה בצעד מקביל מצידו של היריב. האיום האיראני על ישראל הוא איום של טילים ארוכי טווח ונשק גרעיני. ואם כך, מוטב שגם ישראל תצייד עצמה בנשק זה. וכך - שתיהן פועלות למימוש איום גרעיני. אלא שלישראל יש כבר. ולאיראן?

 

ביוני 1981 הורה ראש הממשלה הראשון של הליכוד, מנחם בגין, לחיל האוויר הישראלי לתקוף את הכור העיראקי ולהרוס אותו. 24 שנים אחר כך ניצב אריאל שרון מול איראן במצב דומה.

 

בחירות או אמוציות עלולות להוביל לטעות קשה

 

איראן מזהה שללא מאזן אימה אמיתי בדמות נשק גרעיני, מקרה סדאם יכול להגיע עד אליה ודווקא בשל עוצמתה הכלכלית בכל הקשור לנפט המיוצא משטחה. ובישראל - הצורך הביטחוני הוא יעד ברור. האם הוא מושג על ידי איום הדדי גרעיני? נראה שלא. האם שרון יפעל בעצה אחת עם האמריקנים שלהם אינטרס שליטה בנפט האיראני? לא בטוח.

 

בינתיים, ארה"ב מחכה. העם האמריקני לא ממש שש אלי זירה נוספת והנפט האיראני לא ממש מעודד את ארה"ב לפעול בזירה האיראנית. בשונה מהקונפליקט הישראלי-מצרי בשנות השבעים, ארה"ב לא ממש מסוגלת לשנות את כללי המשחק בין ישראל ואיראן. ומה יעצור את איראן? תשלומי כסף? את זה יש לה מספיק. מעורבות ארה"ב נוטה לצד הישראלי והאייטולה עלי חמנאי הוא לא ממש אנואר סאדאת.

 

האם לאירופה יש יכולת להטות את כללי המשחק? אולי. אבל לא ממש. נראה שישראל לא מעניינת אותה במיוחד. בעוד ארבעה חודשים לאיראן תהיה יכולת גרעינית. האם אנו יכולים להרשות זאת? אולי לא, אבל האם אנו יכולים לבד להשמיד את הכורים. התשובה היא לא.

 

לכן, בינתיים שולט שיח חרשים. נראה שאיראן תמשיך במסע ההתחמשות. ופתרון אין. החשש בתורת המשחקים הוא מטעות לגבי יעדי היריב. בחירות, אמוציות - כל אלו הם משתנים המשפיעים על ההנחות המוטעות. וכאן תורת המשחקים כושלת. כשאנו טועים, לעיתים התוצאות הרות אסון. 

 

  • הכותב הוא ד"ר למדיניות ומשפט במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ד"ר אסף מידני
צילום: איי פי
הדילמה של שרון
צילום: איי פי
נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד
צילום: איי פי
צילום: רויטרס
כור גרעיני
צילום: רויטרס
מומלצים