מצעד אי הגאווה

מה שמרגיז בכל ההתפתחות הזאת זה הבגידה באמון שנעשית לאור היום וללא בושה על-ידי אישי ציבור אלה. ללא קשר למפלגה ממנה באו ולתפישה האידיאולוגית בה אחזו, החלקלקות המיומנת בה הם עוזבים גוף מפלגתי אחד ומתברגים בגוף מפלגתי אחר חייבת להעלות חמה בקרב קהל מאזיניהם וצופיהם, שלא לדבר על צאן מרעיתם.

מה שמשעשע בהתגלגלות המאורעות הגרוטסקיים הללו הוא המצאי הבלתי נדלה של המצאות, תירוצים והסברים למהפך

הלהטוטני. תמיד יימצא הארסנל הקסום של הסיבות. לעולם לא ייאמר על-ידי אף חוצה קווים המשפט: "חשבתי שאין לי סיכוי להיכנס, אז עברתי", או "שם הייתי עם חבר פתאים, פה עוד לא יודעים כמה אני טוב". אף אחד עדיין לא התנצל. ומה שמפחיד בהסלמה הזאת של קריסת המפה המפלגתית, זה שהסחרור הזה יוליך לאיבוד כיוון טוטאלי של הפוליטיקה הישראלית. ללא ימין ושמאל, ללא ליברלים ושמרנים, ללא לאומנים וסוציאליסטים וללא יונים וניצים, יווצר מחול סתמי של פושטי יד אידיאולוגיים הנעים מכיסא פנוי לכיסא פנוי עד תום המנגינה.

אבל הפליאה הגדולה צריכה להיות מופנית לא כלפי נבחרי הציבור, אלא כלפי הציבור עצמו וכלפי יכולתו הבלתי מתכלה לשים את מבטחו שוב ושוב בלהג הרהב הראוותני של אלה המתיימרים לקבל את אמון הבוחרים. הנשיא האמריקני אברהם לינקולן סבר שאפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, על כל האנשים חלק מהזמן - אך אי אפשר לעבוד על כל האנשים, כל הזמן. בפוליטיקה הישראלית כל האופציות תקפות. נושאי הכלים הנאמנים של הפוליטיקאים, לעומת כלל הציבור, מרומים כל הזמן; בעיתות משבר ומלחמה מרומה כל הציבור ולו לזמן קצר, ולקראת בחירות מרומה כל הציבור כל הזמן - עד לקלפי.

כיצד נופל הציבור הישראלי פעם אחר פעם במלכודת השוטים הזאת? האם זו תמימות? האם זו סכלות? האם זהו ייאוש? ואולי מזוכיזם? העקביות והתכיפות שבה מתרחשת ומצליחה הרמייה הזאת, מעידה כי כל הסיבות לעיל נכונות. הבוחר הישראלי הוא נאיבי, קצת אהבל, מאבד תקווה ואוהב לסבול. המצוקה וחוסר הוודאות היום-יומיים, השטחיות והמלאכותיות שבניתוח הסוגיות על הפרק והכמיהה אחר מושיע כל יכול מאפשרים בכל פעם מחדש את הסגידה התורנית.

זה אותו המנגנון שמעודד אנשי צבא, אנשי עסקים וסתם אנשי שם להחליט להצטרף לפוליטיקה בלי למצמץ וללא השקפת עולם, כי הם חשים במצוקה הקוראת לגיבור, ולצערנו, הם מחשיבים עצמם כגיבורים. ההונאה, אם כך, היא הונאה עצמית. הכחש הוא מרצון. בהווייה פוליטית קרקסית שכזאת, אין ספק שעושי הלהטים חוגגים. גיבורי על שכאלה לא יתנו לעצמם להיות מוגבלים על ידי אידיאולוגיה, מפלגה או נאמנות למילתם.

מחדל לבין חידלון. האפשרות הראשונה היא שוב ושוב להיות מרוגז, משועשע ומפוחד על ידי פוליטיקאים ופוליטיקאיות שחדוות הכיסא לא תעכבם. האפשרות השנייה היא נטישה וויתור על הזכות ועל החובה להשתתף בפוליטיקה ולעצב את חיינו בעצמנו. יותר ויותר אזרחים עוברים מהאופציה הראשונה לשנייה. הולך ונפער כאן פער אמון בין בוחרים לנבחרים שיהיה קשה לגשרו. בפוליטיקה אין ואקום; אם הבוחרים הישראלים יוותרו על השתתפותם, מישהו אחר ייקח להם את הזכות לקבוע את גורלם. המפץ הגדול של המערכת הפוליטית הישראלית עלול להיות גם המפץ האחרון.

ד"ר מולי פלג מרצה במכללת נתניה