בג"ץ תאצ'ריסטי

דגל שחור של חוסר לגיטימיות מתנוסס מעל החלטת הבג"ץ, הדוחה את עתירת "קיום אנושי בכבוד". מאחורי כפל הלשון המשפטני מסתתרת הכרזה ברורה של ששת שופטי בית-המשפט העליון, ולפיה העניים והנואשים ביותר שבחברה הישראלית אינם זכאים להגנתו של בג"ץ - וזאת מנימוקים שחוסר הבושה שבהם עולה רק על מופרכותם. בכך מיקם עצמו בג"ץ ביודעין כבית-המשפט של העשירונים העליונים, והפקיע מתחום הגנתו את כל אלה שהתאצ'ריזם הישראלי הפך ל"מיותרים". יתר על כן, בג"ץ הכשיר את הפיכתם של עניי ישראל ל"מיותרים".

לבה של החלטת בג"ץ הוא צירוף המילים: לא שוכנענו; "לא שוכנענו שיש בתיקון לחוק הבטחת הכנסה כדי לפגוע בכבוד האדם". אילו הוכחות צריך היה להביא בפני בג"ץ כדי לשכנעו שאנשים הנאלצים לבחור בין מזון לתרופות - כבוד האדם שלהם נפגע? אילו נתונים חסרו לכבודם כדי להגיע למסקנה שיש פגיעה בכבוד האדם של מי שחיים בפחד מתמיד שמא ייזרקו מדירותיהם, משום שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומי המשכנתא ושכר הדירה? מה בדיוק ישכנע את בג"ץ שהתיקון בחוק הוא בגדר רמיסת כבוד האדם של מי שהקצבאות שקוצצו הן בעבורו ההבדל בין עוני לבין השפלה?

החלטת בג"ץ מלמדת שלאקטיביזם השיפוטי של השופט ברק יש גבולות מעמדיים. היתממותו של הרכב הרוב - הנחשפת באופן חד על-ידי דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי - אינה מקרית. היא ממשיכה קו קבוע במדיניותו של בג"ץ, הרואה עצמו כפה ל"ציבור הנאור", היינו: לציבור המבוסס בישראל, ומרחיק את עצמו עד כדי הפקרה של אותם אלה שאינם נמנים על ציבור זה. "איננו קובעים דבר באשר לקיומם בישראל של בני אדם הנתונים במחסור חמור עד כדי פגיעה בכבודם". ולמה באמת שבג"ץ לא יתכבד ויאמר משהו בעניין זה? הרי השופט ברק אינו מחמיץ אף מיקרופון כדי לשתף את עם ישראל בהגיגיו ואינו נלאה מלנסות לשכנע את הציבור שהוא אכן נאור. ובכן, בהחלטתו מאלץ בג"ץ את כל מי שסבור שהוא אכן נאור - לצאת נגד בג"ץ.

פסיקה זו אינה עוד פסיקה. היא הופכת לנייר לקמוס, שיבחין בין אותו חלק בחברה הישראלית שקיבל את ההיגיון

התאצ'ריסטי ולפיו מי שאינו משתכר למחייתו אינו ראוי לסיוע הולם מן המדינה, לבין מי שדוחים היגיון זה כבלתי מוסרי. עד כה נדמה היה שהעניים אינם מעניינים רק את פקידי האוצר; עתה מסתבר שהם לא מעניינים גם את שופטי עליון. עמדתו הדרוויניסטית של בג"ץ אינה בבחינה עמדה מקצועית; זוהי עמדה פוליטית. בפסיקה זו הצטרף בג"ץ בגלוי למהפכת ההפרטה ואי-השוויון העוברת על ישראל בשלושת העשורים האחרונים, ואשר עניינה לקעקע את יסודותיה של מדינת הרווחה.

הרעיון המרכזי העומד ביסודה של מדינת הרווחה הוא שביטחונו החברתי של הפרט הוא תנאי לקיום הדמוקרטיה. הניסיון של שנות העשרים והשלושים באירופה לימד שחברות שביטחונם החברתי של אזרחיהם מאויים, נוטות להתמכר לפתרונות טוטליטאריים. הביטחון החברתי, כך הסיקו מכונני מדינת הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא הערובה ליציבותו של המשטר הדמוקרטי. בהחלטתו היום, נתן בג"ץ הכשר ליצירת תנאים המערערים את הדמוקרטיה הישראלית. בג"ץ לא יוכל להתחמק מאחריותו לכך. הקשר בין ביטחון חברתי לדמוקרטיה עומד במרכזו של השיח הישראלי בשנים האחרונות, ואף ברק - באחת מהתחנחנויותיו לדעת הקהל - הכיר בחשיבות הביטחון החברתי. אלא שכשהוא עמד בבחירה שבין להיות בג"ץ של העשירים לבג"ץ של כל אזרחי ישראל, העדיף בג"ץ את האפשרות הראשונה, ובכך מוטט את הסמכות המוסרית העומדת ביסוד ההסכמה הנחוצה לתפקודו, וקיבע את הדגל השחור מעל החלטתו.

פרופ' דני גוטוויין מרצה באוניברסיטת חיפה