מדרום תיפתח הרעה

עריצים, ככלות הכל, הם בעלי ברית הפכפכים למדי - ומובארק מעולם לא הסתיר את חוסר החיבה שלו כלפי מדינת ישראל. אך מבחינת ישראל, לא פחות חמורות הן התוצאות של הבחירות עצמן, פגומות ככל שהיו. הרי על אף הניסיונות הנמרצים מצד המשטר לדכא את סיכויי מתנגדיו, הדבר עלה בידו רק כלפי גורמי אופוזיציה חילונים, מתקדמים ומתונים, שהתרסקו כליל. אלה יהיו גורם חסר חשיבות בעתיד. לעומת זאת, הגורמים האיסלאמים - רובם מועמדים "עצמאיים" מטעם תנועת "האחים המוסלמים" הבלתי חוקית - חיזקו את כוחם ב-600% כמעט והפכו לגורם האופוזיציוני העיקרי במדינה. לפיכך יתקשה השלטון להתעלם מהם בעיצוב מדיניותו העתידית. בצדק מציינת בי-בי-סי שהישגי "האחים" לא יאפשרו לממשלה להתעלם מהם, ושבטווח הארוך יותר, הדומיננטיות של המפלגה השלטת עלולה להיות מוטלת בספק.

להתחזקות הכוחות האיסלאמים בחיים הפוליטיים במצרים יש משנה חשיבות נוכח ההחלטה הישראלית להפקיד למעשה בידי קהיר את שמירת גבולה הדרומי, כלומר: את האחריות למנוע כניסה של אמצעי לחימה ופעילי טרור לתוך הרצועה כדי לפעול משם נגד ישראל, או יציאה שלהם מהרצועה וכניסה לסיני - במטרה לחדור בהמשך לישראל דרך גבולו המערבי הארוך והפרוץ של הנגב.

אין כל ספק שכעת, עם שינוי הרכב הפרלמנט, יצטרכו השלטונות בקהיר לגלות יתר רגישות לנטיות ליבם של הגורמים האיסלאמים, ובכלל זה בנושא הפלסטיני ובכל הנוגע לתפקוד הכוחות באזור הרצועה. אם קודם קשה היה לדמיין הפעלה נמרצת ונחושה של הכוחות הללו כלפי הפלסטינים, ברור שהסבירות לכך הצטמצמה עוד יותר בעקבות תוצאות הבחירות. ככלות כל, הדעת נותנת שהשלטון בקהיר לא יוכל כעת - אף אם היה חפץ בכך - להורות על פעילות תקיפה כדי להכשיל פגיעה ב"ישות הציונית". וללא סיכול מזימות שכאלו, כיצד תימנע הידרדרות חמורה בביטחונה של אותה "ישות ציונית" מבלי שתסתכן בעימות רבתי עם הכוחות המצריים - על כל המשתמע מכך?

קשה לומר שהתפתחויות אלו היו בלתי צפויות. דווקא משום כך, התרחשותן בימים אלה - זמן כה קצר לאחר ההתנתקות ומסירת ציר פילדלפי (פעם אינטרס ביטחוני חיוני - זוכרים?) לידיים מצריות - מעלה ספקות כבדים לגבי תבונתה ויושרתה של ההנהגה הישראלית. הרי אם היא לא צפתה אותן, היכן תבונתה? ואם כן צפתה, היכן יושרתה?

ד"ר מרטין שרמן, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב