מותה של מפלגת השלטון

משה פייגלין אינו קוריוז, בניגוד לדרך שבה מנסים לצייר אותו אנשים שלא דיברו איתו מעולם. הוא איש רציני מאוד. תפיסת העולם שלו היא משהו שהרוב הישראלי, המכנה את עצמו "מרכז", צריך להתמודד איתו ברצינות: לא רק בתמונה לפיה ישראל שלא תונהג בדרך של אמונה דתית-לאומית, סופה להיכחד בים העוינות המקיף אותנו, אלא גם בנכונותו של פייגלין ללכת עד הסוף באמצעים דמוקרטיים, כולל מרי אזרחי לא אלים. במדינה שבה "אמונה בדמוקרטיה" פירושה לעיתים קרובות מדי אין אונות פוליטית והשלמה מתוך כניעות עם עריצות השלטון, פייגלין הוא אנטי-תיזה מרתקת ומאתגרת.

לפני כמה שנים בחר פייגלין, בניגוד לעמיתו לשעבר בני אלון, לא ללכת בדרך הטהרנות של מפלגה קטנה, אלא להיכנס לליכוד ולהתחיל במה שנראה בעיניו תהליך ארוך שסופו בלתי נמנע - מנהיג אמוני לימין הישראלי בדמותו החדשה. "הפייגלינים" היו נטע זר בליכוד של אז - לא בגלל דתיותם ואמנותם בארץ ישראל השלמה, אלא מפני שהליכוד תפס את עצמו בראש וראשונה כמפלגת שלטון.

במהפך מרתק הפכה מפלגתו של מנחם בגין לאסופה של אנשים שלא היתה להם שום אידיאולוגיה, אלא רק רצון חשוף להשתתף בשלטון וליהנות מפירותיו. המפלגה היתה שייכת לשלומי עוז וענבל גבריאלי, ופייגלין נראה בתוכה כדז'ה וו משונה, תזכורת לימים שלא ישובו.

רסיס ימני שעבר זמנו

יום הפריימריז הנוכחי מוכיח שהגלגל השלים סיבוב מלא. פחות מחמישים אלף איש הצביעו בבחירות בליכוד, כשליש מכמות המצביעים בהתמודדות בין שרון לנתניהו ב-2003. האווירה ליד הקלפיות לא דמתה לקרנבל התוסס של לפני פחות משלוש שנים. ומשה פייגלין, הנטע הזר, האיש שלא הולך לבר מצוות ולא מנשק תינוקות, השיג לפי התוצאות הראשונות הישג של ממש.

במשך שני עשורים התרגלנו להתייחס לאינסטינקט השלטון של הליכוד כאל הכוח רב העוצמה ביותר בפוליטיקה הישראלית. אבל אם הליכוד עוד היה רואה את עצמו כמפלגת שלטון, פייגלין היה נשאר עם אותה כמות תומכים אבל עם שליש מאחוזי ההצבעה שקיבל. היום, מחפשי השלטון עברו למקום אחר, ופייגלין מקבל יותר אחוזים מישראל כץ, ממה שהיה שאול מופז מקבל לו נשאר בליכוד, ממה שקיבל בנימין בן-אליעזר בעבודה.

זוהי המפלגה שמקבל בנימין נתניהו לידיו שלושה וחצי חודשים לפני הבחירות, ויש לו חלק לא קטן בהפיכתה לכזו. הישגו של פייגלין יחזק את מי שמבקש להציג את הליכוד כרסיס ימני שעבר זמנו, ויקשה עוד יותר על נתניהו - שממילא חזר עד כה בעיקר על הטריק הישן והלא רלבנטי של "שרון/פרס/סילבן יחלק את ירושלים" – להתחיל את מסעו חזרה למרכז.

החדשות הטובות עבור ביבי הן שגרוע יותר לא יכול להיות. המצב הנוכחי, שבו הליכוד שווה 12 מנדטים או פחות, איננו מצב של שיווי משקל. בעיות הבריאות של ראש הממשלה חזרו והזכירו, למרות קונצרט ההופעות של אנשי שרון בתקשורת, עד כמה "קדימה" היא עסק רופף, תלוי לחלוטין באיש אחד. איש בן 78.

עדיין, נתניהו יצטרך לבצע מעשה להטים פוליטי, כי את הטריק של קבלת הסכמי אוסלו קודם בחירתו ב-1996 יתקשו מצביעי המרכז-ימין לקנות ממנו פעם נוספת. הוא עשוי, אם לא השבוע אזי בעתיד הקרוב, לקבל עוד כמה מנדטים בסקרים רק מתוך התייצבות המפה הפוליטית אחרי גל הזעזועים. אם ישכיל להפוך אותם למומנטום, העסק יתחיל להיות מעניין באמת. אם לא - ראינו הערב את תחילת דרכו של משה פייגלין, או מישהו בדמותו, לראשות הליכוד – ואת שקיעתה של המפלגה הגדולה הזו כאלטרנטיבה שלטונית, עד להודעה חדשה.