הפתק של חמאס ומינה צמח

הפוליטיקה הישראלית בעיקרה היא פוליטיקה של סמלים, דימויים ותוויות, ואלה באים על חשבונם של תכנים ואידיאולוגיות. מכיוון שכך, אנשי המפתח בה והמנווטים המרכזיים שלה הם הפרסומאים והיח"צנים, ולא הוגי הדעות. לכן, מי שמשמשים כברומטרים להלך הרוח הפוליטי הם מוטי מורל, ראובן אדלר ואייל ארד. אלה מתווים את הדרך וקובעים את חוקי המשחק, והפוליטיקאים מצייתים ומנציחים את הנורמות הללו. כך הופכת הפוליטיקה - כמו הפרסום - לשיח של מותגים, סיסמאות וג'ינגלים. ציבור הבוחרים הישראלי מכריע על כן בין "שלום וביטחון" ל"ביטחון ושלום", בין "זה יחלק את ירושלים" ל"ההוא יחלק את ירושלים", ובין "הפצצה האיראנית" ל"פצצה הדמוגרפית". זוהי בחירה שמושתתת על הלך רוח במקום על השקפת עולם, על תחושת בטן במקום על ניתוח מחושב ועל פחד במקום על תקווה.

בפרמטרים כאלה, הבחירה בין מועמדים לראשות הממשלה היא כמו בחירה בין זוגות נעליים: איזה זוג לוחץ פחות, איזה זוג יותר זול ועם איזה זוג נצעד הכי רחוק. באווירה כזאת, טוטם הסקרים הוא השליט ועל פיו יישק דבר. גם היועצים האסטרטגיים מונעים לפיו וממנו הם יונקים את הנחיותיהם הבאות למעסיקיהם. סקרים ופחדים הם הקטליזטורים במערכת הבחירות והם מזינים ומנציחים האחד את השני: סקרים יוצרים פחדים ופחדים מעצבים סקרים. ומכיוון שהבחירות הללו נשענות על סקרים ופחדים, מי שיכריעו אותן לבסוף יהיו כנראה מינה צמח והחמאס. הראשונה כמשל לסוקרים מטפחי הסקרים, והשניים כמשל לקיצוניים מטפחי הפחדים.

המפה הפוליטית הישראלית ציירה את עצמה מחדש והציבה במרכזה את קדימה ואת העבודה. מימין לקדימה ניצבים הליכוד והאיחוד הלאומי ומשמאל לעבודה - מרצ. מה שישפיע יותר מכל על התנודות בין המפלגות הוא הפער בין קדימה לעבודה. אם הפער ילך ויצטמצם, תגבר הנטייה בקרב קהל הבוחרים להצביע לקדימה ולעבודה מאותה סיבה עצמה: להכריע את הקרב הצמוד. אם הפער יילך ויגדל, תחל תנודה לעבר הליכוד והאיחוד הלאומי מחד, וכלפי מרצ וגם שינוי מאידך - בעקבות התחושה שאם ממילא לא ניתן להשפיע על זהות המנצח, אז ניתן להצביע למי שליבנו איתו. ומי יבשר לציבור על גודל הפער? מינה צמח וחבריה.

השפעת החמאס והחברים שלו עזה עוד יותר. כמעט בכל מערכת בחירות, מי שלבסוף מטה את הכף למי לבחור הוא

הקיצוני התורן. כולם מלהגים על חברה וכלכלה, על עוני ועל אומללות, על חינוך ועל בערות - אך פצצה אחת תהסה את כולם, בדיוק לפי הסיסמה האנרכיסטית של המאה ה-19: "פצצה אחת שווה יותר מאלף מילים". המצב הזה, אגב, הוא סימטרי: גם אצל הפלסטינים מוכרעות הבחירות על פי החששות שלהם מהקיצונים היהודים. כך קובע המיעוט הנחוש והקולני לרוב המתון אך אדיש בשני הצדדים, מי יהיו מנהיגיו.

במצב עניינים שכזה, תעמולת הבחירות מיותרת לחלוטין. מיליוני השקלים שמיועדים למסעות הבחירות עתירי הממדים של כל המפלגות הם בזבוז משווע של כספי הציבור. אף אחד לא מחליט על הצבעתו על פי המשדרים הללו; הם הפכו מזמן למופע בידור ביזארי משהו. תעמולה היא ניסיון שכנוע, פריסת אפשרויות ופנייה אל שיקול דעתו של הבוחר. מרכיבים אלה, כאמור, מתבטלים בפני הסקרים והפחדים. אם חפצה מפלגה כלשהי להרוויח וליהנות מתמיכה לא צפויה של הרגע האחרון, עליה להצהיר כי היא איננה משתתפת בעדלאידע של תשדירי הבחירות, וכי היא תורמת את כל תקציב הבחירות שלה למלחמה בעוני. זה יהיה צעד אמיץ ונבון, כי איש לא מרוויח מתשדירים אלה, מלבד, כמובן, הסוקרים, היח"צנים וחובבי הבידור הזול.

ד"ר מולי פלג, מרצה לתקשורת פוליטית במכללת נתניה