כשהגיטרה מלטפת את הלילה

בגיל 50 וקצת, 25 שנה אחרי שהגיע לפסגת ההצלחה המסחרית עם "האשה שאיתי", דיוויד ברוזה נמצא כיום בפסגה האמנותית שלו. שלוש שנים אחרי "זה הכל או כלום" המוצלח, שהחזיר אותו למרכז הבמה בישראל, הוא מוציא כעת את "פארקינג קומפלטו", אלבומו השני בשפה הספרדית, אלבום פלמנקו משובח ומענג.

סוד הקסם של האלבום הוא האיפוק. ברוזה תמיד היה נגן בחסד, מלחין מוכשר ומגיש שירים נהדר - אבל הנטייה שלו לפאתוס הפכה אותו לעתים לקלישאה. כבר באלבומו הקודם ניכר בו שהוא התבגר והתמתן, והתהליך הועצם הפעם. בעזרתו של המפיק המוכשר חאביר לימון, ברוזה מצליח להימנע לחלוטין מלחיצה בכוח על מיתרי הרגש ונותן לפריטות המיתרים לעשות את העבודה.

אחד מסודות הפלמנקו הוא הקסם שבאיפוק. שירי העבר של ברוזה לא בדיוק הצטיינו בתחום הזה, אבל באלבום הנוכחי הוא מצליח להימנע מווירטואוזיות טכנית עקרה לטובת דיוק רגשי. יכול מאוד להיות שדווקא התאונה הקשה שעבר ברוזה, שפגעה בכישוריו הטכנים כנגן גיטרה, הכריחה אותו בדיעבד לא להסתמך על זריזות ידיו ולפתח כישורי עומק, שבאים לידי ביטוי בנגינה מלאת רגש ועזת מבע.

למרות כל השבחים האלה, יש באלבום גם כמה חולשות, והבולטת שבהן היא אחידות יתר. 15 שירי האלבום (שניים מהם בעברית - תוספת לגרסה המקומית של האלבום) שומרים על קו סגנוני אחיד - רך מאוד ומלטף. קצת יותר גיוון סגנוני היה משדרג את האלבום, שסובל לטעמי ממחסור מסוים בשירים קצביים יותר. בנוסף, אין באלבום אף קטע בולט אחד, כזה שיתעלה ויהפוך לקלאסיקה על-זמנית. גם הדואט עם מרסדס סוסה הנפלאה לא מצליח לעשות את זה.

קשה לדעת מה הפוטנציאל של האלבום כאן בישראל, שכן האלבום מיועד בראש ובראשונה לקהל דובר הספרדית. גם להיטי רדיו פוטנציאליים לא תמצאו כאן, אבל למעריציו הרבים של ברוזה, אין סיבה שזה ישנה. אפשר וצריך להתענג על האלבום גם אם סינגלים מתוכו לא ישודרו כל חצי שעה בגלגלצ.

האזינו:

• אני הולך
• אני מת
• האתר של ברוזה