מלחמת החרקים

בשנת 1886 עמד ענף ההדרים בקליפורניה על סף קריסה. פרדסנים רבים עקרו את עציהם, או שרפו את הפרדסים, כמות היבול הגיעה לשפל שלא היה כמותו, וערך הקרקע של הפרדסים צנח. הסיבה לקטסטרופה היתה איצריית ההדרים (Icerya purchasi) - כנימה זעירה המוצצת את לשד העלים.

הכנימה פוגעת בעיקר בעצים צעירים, אך במספרים גדולים עשויות הכנימות להמית עד מהרה עץ שלם, בדיוק כפי שקרה בקליפורניה. רוב חומרי הדברה המוכרים לנו עדיין לא היו קיימים בשלהי המאה ה-19, וניסיונות לרסס בחומרים שהיו בשימוש אז, כמו למשל ציאניד, פגעו בחקלאים יותר משהשפיעו על הכנימות. הנגע התפשט בפרדסים במהירות, והמגדלים חסרי האונים השמידו חלקות שלמות בניסיון למנוע מהכנימות להמשיך להתפשט.

משרד החקלאות האמריקני נקרא לנסות לסייע לפרדסנים הנואשים בקליפורניה. האנטומולוג הראשי במשרד, צ'ארלס ריילי (Reily), החליט שהפיתרון למצוקה יבוא מעבר לים: מכיוון שהכנימה התגלתה בקליפורניה פחות מ-20 שנה קודם לכן, ומכיוון שלא היתה מוכרת כמזיק במקומות רבים בעולם, הניח ריילי שבארץ מוצאה של הכנימה יש לה אויבים טבעיים המונעים ממנה להתרבות בקצב מסחרר ומצמצמים מאוד את הנזק שהיא גורמת לחקלאים.

ריילי שיגר מכתבים בעניין לכל קצווי תבל, ואכן קיבל תשובה שבאוסטרליה תוקף זבוב טפילי את הכנימה ומרסן את גודל אוכלוסייתה. ריילי ביקש לשגר מיד אנטומולוג לאוסטרליה, כדי לבחון את הזבוב, ולהביא פרטים ממנו לקליפורניה, אלא שממש כמו בימינו, הפוליטיקאים נכנסו לתמונה. הקונגרס לא אישר את הבקשה, ואף ציין בהחלטתו שתקציבי משרד החקלאות האמריקני אינם מיועדים לנסיעות לחוץ לארץ.

בסופו של דבר, לאחר לחץ כבד והתפתלויות פוליטיות רבות, ניאות משרד החוץ האמריקני להקציב 2,000 דולר לנסיעתו של אנטומולוג לאוסטרליה. למשימה נבחר האנטומולוג אלברט קובלה (Koebele), שאכן מצא באוסטרליה כנימות נגועות בזבוב הטפילי. הוא אסף כמה אלפי פרטים למשלוח, ועמם שיגר גם חיפושיות ודאליה (Vedalia cardinalis)- מין של פרת משה רבנו, שהבחין כי בוגריו ניזונים מהאיצרייה.

החרקים ששיגר קובלה הונחו מתחת לעץ נגוע בכנימות, ובתוך שבועיים התברר כי החיפושיות טרפו בתאווה את הכנימות וניקו את העץ הנגוע כמעט לחלוטין. הן התרבו במהירות, והופצו בין חקלאים ברחבי קליפורניה. בתוך חצי שנה הן ניקו את פרדסי קליפורניה מהכנימה הקטלנית, וענף ההדרים שב לשגשג. 129 החיפושיות ששרדו את המסע מאוסטרליה במשלוחיו של קובלה, נכנסו לדפי ההיסטוריה כהצלחה המתועדת הראשונה של הדברה ביולוגית.

לוחמה ביולוגית

להצלחה הזאת קדמו הרבה הצלחות אחרות, ככל הנראה, אך תיעודן המדעי - אם היה - אבד. ידוע למשל, שכבר בסין העתיקה נהגו לטפח נמלים שטרפו מזיקים בפרדסים, ואף היו מציבים קני במבוק כגשר בין העצים, כדי לסייע להן. שיטה דומה התגלתה במאה ה-18 בקרב מגדלי תמרים בתימן, ונראה כי רווחה שם מאות בשנים. בערך באותה התקופה יובאו למאוריציוס ציפורים מהודו, כדי לטרוף את הארבה האדום שעשה שמות בגידולים החקלאיים באי.

הדברה ביולוגית, המכונה לעיתים גם "לוחמה ביולוגית" או "ממשק מזיקים ביולוגי", מבוססת על העיקרון הפשוט, שכרגיל, לכל אורגניזם בטבע יש אורגניזם אחר, ובדרך כלל הרבה יותר מאחד, הגורם לו נזק קטלני. העיקרון הזה חל כמובן גם על מי שאנו מגדירים "מזיקים", משום שהם פוגעים בגידולים חקלאיים, או בחיות משק, מעבירים מחלות לבני אדם, או סתם מעוררים חלחלה בקרב אנשים שלווים ושוחרי שלום, גם בלי שיגרמו נזק של ממש (כמו תיקנים למשל). כשמצליחים לרתום אותם אויבים טבעיים שקיימים בטבע להדברת המזיקים כפי שאנו מעוניינים בה, זוהי ההדברה הביולוגית, להבדיל מהדברה כימית, המבוססת על שימוש בחומרים רעילים, הקוטלים את המזיקים.

טפיל, על פי מילון "אבן שושן" הוא: “בעל חיים או צמח השוכן על גופו או בתוך גופו של בעל חיים או צמח אחר, וניזון ממנו". רבים מהטפילים שאנו מכירים הם עצמם המזיקים, כמו למשל קרציות או כינים; רובם אינם קוטלים את הפונדקאי - בעל החיים או הצמח שממנו הם ניזונים (אחרת היו כורתים את מטה לחמם).

אבל בעולם החרקים יש קבוצה שלמה של טפילים קטלניים, המכונים "פרזיטואידים". במינים אלו - רובם של צרעות זעירות, ומיעוטם של זבובים - הנקבות מטילות את ביציהן בתוך גופם של חרקים אחרים. הזחלים בוקעים בתוך גופו של הפונדקאי ביש המזל, ומתחילים לאכול אותו מבפנים. בתוך כמה ימים מת הפונדקאי, כשבתוך גופו מסיים להתבגר דור חדש של הטפילים הקטלניים. זבובים טפיליים כאלה מצא קובלה, האנטומולוג שחיפש אויבים טבעיים לאיצריית ההדרים, וגם הם השתתפו בהדברת הכנימה. אלא שהחיפושיות היו יעילות יותר במקרה זה, בעיקר מכיוון שאוכלוסיית הכנימות הייתה עצומה בגודלה.

ריסון איטי

מי שחושב על הצד המעשי של הדברה, מבין מיד שבעוד טריפה של כנימה אורכת כמה שניות, הדברתה באמצעות טפילים נמשכת מספר ימים, ולכן ריסון המזיקים בשיטה זאת איטי הרבה יותר. עם זה, ברוב המקרים המזיק אינו מתפרץ במספרים כל כך גדולים, והחקלאים מתחילים בהדברה הרבה לפני שמתעורר צורך לשלח אש בגידולים. במצבים כאלה מתגלה עליונותם של הטפילים: נקבות הצרעות והזבובים הן הרבה יותר יעילות מהטורף הממוצע באיתור הקורבנות. לכן, באמצעות טפילים אפשר לרסן את אוכלוסיית המזיקים, ולצמצמה יותר מאשר באמצעות טורפים, היעילים בעיקר נגד אוכלוסיות גדולות מאוד של מזיקים.

אצל בני אדם ויונקים אחרים, מחלות נגרמות בעיקר בידי חיידקים, נגיפים ופטריות, המכונים פתוגנים (גורמי מחלות). כך גם אצל חרקים. מיקרואורגניזמים רבים גורמים למחלות קטלניות של פרוקי רגלים, ואחד האתגרים של ההדברה הביולוגית הוא לרתום את פתוגנים כאלה לשימוש נגד מזיקים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא החיידק Bacillus thuringiensis, או בקיצור Bt, שהרעלן שלו קוטל זחלי יתושים. נעשה גם שימוש בנבגי פטריות ובמיקרואורגניזמים אחרים נגד חרקים מזיקים.

הצלחתו של המבצע להדברת איצריית ההדרים בקליפורניה הביאה בעקבותיה עוד מבצעים כאלה ברחבי העולם: גידול קנה הסוכר בהוואי, שהיה מעמודי התווך של כלכלת האיים, ניצל בראשית המאה ה-20 לאחר שאנטומולוגים הביאו מאוסטרליה ומפיג'י פשפשים שניזונו על ביציה של ציקדת קני הסוכר (Perkinsiella saccharicida), שעשתה שמות בצמחים. כמה שנים לאחר מכן שוב עמדו המגדלים חסרי אונים, הפעם מול חיפושית נוברת (Rhabdoscelus obscurus), שזחליה הרעבים איימו להדביר את מקור פרנסתם. הפעם היו אלו זבובים טפיליים, שהובאו מאיים באוקיאנוס השקט, שהצליחו לרסן את המזיק ולהציל את קני הסוכר ואת החקלאים.

באוסטרליה היה זה דווקא שיח צבר, ולא חרק מזיק, שהמיט אסון על כלכלת היבשת. קקטוסים, שמהגרים הביאו איתם כצמחי נוי במאה ה-19, התפשטו במהירות, ובהעדר אויבים טבעיים כיסו בתוך מספר שנים מיליוני דונמים של שטחים חקלאיים ושטחי מרעה. כה עצומה היתה השתלטות הקקטוסים, עד שתושבים בקווינסלנד נאלצו לנטוש את בתיהם. עקירה מכאנית שלהם לא היתה יעילה דיה, והדברה כימית יקרה מדי בשל גודלו האדיר של השטח שכיסו.

הפתרון נמצא רק ב-1925, בדמותו של עש הקקטובלסטיס (Cactoblastis cactorum) שנשלח מארגנטינה - והיה כמובן רק אחד מעשרות מיני חרקים ששוסו בלי הצלחה בצַברים האימתניים. זחליו של הקקטובלסטיס התגלו כבעלי תיאבון בלתי נדלה, כילו דונם אחר דונם, ובתוך שנים אחדות שחררו בעבור חקלאי אוסטרליה את השטחים שכבשו הקקטוסים.