אין זו אגדה

"אף גמדים לא יבואו לנקות לנו עכשיו", כך מסתיים המשפט שממנו לקוח שמו של הספר. אחת מעוזרות הגננת מרבה להשתמש בו במעון הילדים שבו עובדת הגיבורה. במבט ראשון נדמה שהשם רמז על משהו אחר, אבל לא, זו לא אגדה קסומה, שום גמדים לא יבואו לסיפור סינדרלה המהופך של סימונה דדון, שהיתה סימונה שלנו, "שעוד לא נולד הגבר שיגיד לה לא", ומסעוד, בעלה, "מלך הפלאפל" בעיירה, מת פתאום והשאיר אותה לפרנס לבד חמישה ילדים.

זה לא סיפור עם סוף טוב, זה סיפור שבור שמסופר בשפה שבורה, מקולקלת, כמו המציאות שהתקלקלה בבת-אחת. העיירה

היא מעלות של ראשית שנות השמונים, רדופת חרדות מנפילת הקטיושות ומהתקפות המחבלים (ב-1974, לקחו מחבלים בני ערובה בבית ספר בעיירה ורצחו משפחה שלמה בביתה. פעולת החילוץ של צה"ל נכשלה ו-21 ילדים ושלושה מבוגרים נהרגו במה שכונה מאז "אסון מעלות"). הסופרת היא שרה שילה, שהתגוררה במעלות שנים רבות. שילה כתבה ספרי ילדים ועבדה עם ילדים ברחבי הגליל. קרבתה ורגישותה לעולמם ניכרת היטב בכתיבה. זהו ספרה הראשון למבוגרים והוא יוצא במסגרת פרויקט קסת, פרויקט חדש של מרכז ההדרכה לספריות בישראל, שמממן את עריכתם של ספרי ביכורים.

חיים אלימים

הספר בנוי מחמישה מונולוגים של בני משפחת דדון, שמתארים את ההתמודדות עם מות האב, העוני, חרדת המלחמה והחיים בעיירת פיתוח בצפון. שילה סורגת בכישרון רב את העולמות הפנימיים הללו לכדי תמונה חדה ומכאיבה של משפחה במשבר. זוהי כתיבה של דיבור, לא של נייר, כתיבה זועקת, נאבקת להשמיע את קולה באמצעות עיוות השפה והלעגתה, באמצעות שיקוף מטריד של רגעים שהיינו רוצים להדחיק, רגעי העליבות של החברה הישראלית, בחדרי החדרים של דירות השיכון של עמידר. את השפה הזו אנו רגילים היום לשמוע בעיקר בתוכניות הסאטירה בטלוויזיה, אבל שילה יודעת היטב שבטקסט ספרותי מקבלת השפה תוקף חדש ומשמעות אחרת. במיומנות מרשימה היא שוזרת לא מעט הומור סאטירי ואינה חוששת ללעוג לדמויותיה. לא פעם מעלים המונולוגים חיוך, ונדמה שהשילוב הזה משרת את המטרה טוב יותר מכול מניפסט פוליטי.

לשון הכתיבה של שילה היא שפת מהגרים, שכתבו בה, למשל, גם ספרות יהודית אמריקאית. המרוקאית - כמו היידיש, ששורדת מתחת לתחביר ולאוצר המילים של העברית - ממחישה את חוויית ההגירה ואת הפער בין העולם ישן, המסורתי, לעולם החדש. חוויית ההגירה הטראומטית היא השבר הראשון והיסודי בין הגיבורים לסביבה: "הנה את בקזבלנקה, הנה את במחנה במרסיי, אחרי שבוע את על האנייה ירושלים, לומדת לרקוד הבה נגילה", אומרת סימונה.

לשון הכתיבה של שילה היא גם שפת העוני, כמו זו של פאזוליני בספר "חיים אלימים". שפתה של שילה כמו שפתו של פאזוליני, מציגה את האלימות שבעוני, את הכיעור, את הגולמיות - של החיים כמו של השפה - ומדגישה את העדינות במחווה האנושית שמצליחה לפרוץ דרכם למרות הכול.

השמיעו את קולה

שילה ממחישה היטב כמה מעט מעניק שלטון המדינה לאחדים וכמה הרבה הוא גוזל מהם, כמה לבד הוא מותיר אותם, נעזבים ודרוכים, נאלצים לגונן על עצמם ולקיים עצמם בדוחק. ברגע מכמיר לב במיוחד מבקר הבן הבכור, קובי, בדירה לדוגמה בבניין בראשון לציון: "זה בית שימוש? על המכסה שלו שטיח בצבע ירוק, על הרצפה שעל-יד הבית שימוש גם כן

שטיח ירוק חתוך בדיוק בצורה של הבית שימוש... לאט התיישבתי, בכל הזהירות אני שם את הרגליים על השטיח ומרגיש אותו ובוכה... מנגב ובוכה... מי היה חושב על שטיח באמבטיה... שום דוּד לא עומד שמה שחור ועושה קולות, הרצפה לא שחורה. אין להם עובש בתקרה".

לשון הכתיבה של שילה היא גם שפתו של המדוכא. במעלות של שנות השמונים הבוסים הם תמיד אשכנזים, נתיבי ההתקדמות חסומים והדמויות המזרחיות מגבשות את שאיפותיהם וזהותם מתוך רצון להידמות לאשכנזי. שילה משתמשת גם כאן בשפה כדי להמחיש את מחיקת הזהות המזרחית ולהגחיך את הסמכות האשכנזית - קובי מתאמץ לסגל לעצמו חתימה כמו של טלמון, מנהל המפעל, ומשתדל ללמוד את השפה האשכנזית: הוא לומד להגיד שאבא שלו מסעדן, ולא עובד בפלאפל כי "שמעתי בראשון שככה אומרים". אחותו אתי מאמצת את השפה הגבוהה של שידורי הרדיו (אך אינה מיטיבה לקרוא), ומעריצה את הקריינית ראומה אלדר. הכתיבה הזו מורדת בשפה התקנית ומבליטה את חוסר יכולתה לשקף באמת את החיים של הדמויות ואת הפער העצום בין השוליים למרכז.

בלשון המשולשת הזו פוערת שילה את קרביהם של ה"רכבות", אותם בלוקים ממוספרים בעיירות הפיתוח המכערים כל-כך את נופי הסְפָר ומגלה בתוכם את הנפש הפצועה של גיבוריה. זה עגום וזה מצחיק וזה כתוב מצוין. יש משהו מאוד תמים בכתיבה הזו: סיפור קטן ואנושי על משפחה, וסיפור גדול ומקומם על אתניות וחברה.

מדוע חשוב לדובב דווקא עכשיו את הקול המזרחי כפי שנשמע לפני שני עשורים? מדוע שבה לשם שרה שילה, אשר גדלה בשכונת רחביה בירושלים, והגיעה למעלות כבת גרעין בשירותה הצבאי? נדמה כי הפריחה של השיח המזרחי בשנות התשעים שקעה אל סוג של זחיחות ושביעות רצון עצמית, שמשכיחות מאיתנו את היסודות שמצדיקים את השיח הזה, ושחשוב להמשיך לדבר אותם.

הסופרת טוני מוריסון אמרה פעם ש"לא השמרנות ולא הגזענות משתיקים את השחור, אלא הליברליזם הנוטה להתעלם משאלות של צבע". ואמנם, בחברה הרב-תרבותית של היום, הפלורליזם והשוק החופשי מטילים את האחריות על היחיד. התמונה שמציגה שילה, המשקפת את שולי החברה הישראלית אחרי המהפך ולפניו, מראה כי הזכויות האלו אינן מובנות מאליהן. ההבדלים האתניים, המעמדיים והחברתיים עדיין כאן, וחשוב להשמיע אותם. קול רגיש וצלול כזה הוא קולה של שרה שילה.