מדוע בעלי החיים מתאבדים?
אנו נוהגים לקבל את ההתאבדות אצל בני אדם כעובדה מוגמרת, אבל כשזו נוגעת לבעלי-חיים אנו מתחילים לשאול שאלות. מיצורים טפילים ועד אובדן כושר התמצאות - כיצד מסביר המדע את נסיבות התאבדותם של בעלי החיים. כתבה ראשונה
ביום קיץ חם למדי בשנת 2004 הגיעו אל חופיו של קינג איילנד עשרות לווייתנים. הם השתרעו על החול ומיאנו לשוב אל המים. למרות המאמצים הרבים להחזירם אל הים, גמרו אומר היצורים הנבונים לשים קץ לחייהם באי האוסטרלי. איש מן המסייעים לא הבין מדוע הם מתאבדים.
אנו נוהגים לקבל את ההתאבדות אצל בני אדם כעובדה מוגמרת, אבל כשזו נוגעת לבעליי חיים אנו מתחילים לשאול שאלות. גורמי ההתאבדות אצל בני אנוש ידועים, אם כי נמצאים מעבר לתפישתו של אדם חפץ חיים. אחת הסיבות שאנו מייחסים לה משמעות רבה ביותר היא העצבות. האדם הוא ככל הנראה, היצור היחיד שמסוגל לצחוק, ופרטים באוכלוסיה שבמשך תקופה ארוכה אינם יכולים להעלות חיוך על פניהם, מאבדים את הרצון לחיות. כשמספרים לנו שפלוני שם קץ לחייו בשל הרגשת תוגה ממושכת, חלקנו מקבלים את מעשהו בהבנה.
רגשות, כידוע, הן תיאור נושן של תוצרי הפעילות הביוכימית המתקיימת בגופנו. בבעלי חיים עילאיים דוגמת היונקים, מצויה מערכת עצבית מורכבת למדי, ולכן פונים המדענים לחקור יצורים פשוטים יותר, שאצלם השפעתם של חומרים ספורים מתבטאת בשינוי התנהגות טוטאלי. אחד השינויים הללו מביא להתנהגות אובדנית. יצורים רבים - מחד-תאיים ועד לווייתנים - מתאבדים, והרצון לפענח את השינוי הקיצוני שחל במנגנון העצבי שלהם מאתגר חוקרי טבע רבים. בין היצורים שעלולים להתאבד מוצאים אנו גם פרוקי רגליים. הואיל ומדובר ביצורים פשוטים יחסית, הצליחו המדענים לאתר את הגורמים שמביאים להתאבדותם.
טפילות כגורם להתאבדותם של פרוקי רגליים
ממקרים רבים שנחקרו הולך ומתברר כי חרקים וקרוביהם עשויים להתאבד בשל טפילים המכוונים את התנהגותם זו. הדוגמאות הבאות חושפות בפנינו את יכולת המדע לעמוד על טיבם של דפוסי התנהגות בלתי מובנים אלה, אצל חסרי חוליות.
ביערות העד של קמרון, בשכבת הרקבובית הנערמת על הארץ, שוכנת הנמלה הריחנית (Megaloponera foetens) שידועה גם בשל תכונתה להשמיע קולות. בזמן שהיא תרה אחר מזונה, עלולה נמלה גדולה זו להיתקל בנבג של פטרייה מן הסוג Tomentella. הנבג חודר דרך פיה ומתיישב בתוך ראשה, שם הוא מתחיל לצמוח ולגדול. או אז קורה דבר משונה. בפעם הראשונה בחייה ובניגוד מוחלט להרגליה, עוזבת הנמלה את הקרקע הבטוחה ומתחילה לטפס. היא עולה במעלה העץ ואז משום סיבה נראית לעין, נועצת את צבתותיה בקליפת הגזע עמוק כל כך, עד שאינה יכולה עוד לחלץ את גופה. במילים אחרות, היא מאבדת את עצמה לדעת. כל מי שיחלוף על פניה, לא יבין את התנהגותה אלא אם ימתין ימים מספר. בינתיים, בתוך ראשה של הנמלה המתה מתחוללים שינויים רבים; הפטרייה הזעירה שניזונה מתאי העצב ממשיכה לגדול ולהתפתח. כעבור שבועיים היא פורצת משלד הנמלה ומגיחה אל העולם. הפטרייה השלימה את התפתחותה.
הפטרייה הנטפלת לנמלה גורמת לה לשנות את התנהגותה הטבעית ולהתאבד. הנמלה, כיתר פרוקי הרגליים, פועלת מתוך אינסטינקטים. גם כושר למידתה כמו התמצאות במבוך הקן מותנה בכישוריה התורשתיים, ולא מושפע יתר על המידה מן הסביבה. הפטרייה מנצלת את תכונותיה הירודות של הנמלה ומשתלטת עליה. היא עושה זאת על ידי פיזור נבגיה בדרך האוויר והחדרתם אל גוף הנמלה. מעת שתאי הפטרייה מתפתחים בראש הנמלה, הם הופכים הלכה למעשה למוחה החלופי ומכוונים את תנועותיה. ברגע המתאים הם גורמים לה לטפס על אחד העצים לגובה קבוע, ואז לנעוץ עצמה לתמיד. הפטרייה שהגיחה מתוך גופה המת מפיצה את נבגיה וחוזר חלילה. היא מבכרת לעשות זאת מגובה רב כדי שהנבגים יתפזרו ברוח, ויגיעו גם לנמלים המצויות הרחק משם.
הסרטן השעיר (Hemigrapsus crenulatus) שמצוי בניו זילנד, חי בסביבה של מים מליחים המושפעים מן הגאות והשפל. עופות הים ניזונים גם מבשרו, ולכן, למרות מעטה השריון על גופו, אינו חש מוגן למדי, אלא אם הוא מצוי במקום מבטחים. אולם, לא פעם נצפה סרטן זה יוצא ממסתורו, ונחשף במתכוון אל עיני טורפיו, כאילו מבקש הוא להתאבד באמצעות מקוריהם. קרוב לוודאי שאם התנהגות זו היתה משותפת לכל אוכלוסיית הסרטנים ממין זה, היו אלה נאכלים כולם ונכחדים מן העולם. ברם, התנהגות זו מאפיינת רק פרטים בודדים שמותקפים על ידי תולעת טפילית מן הסוג Profilicollis.
כדי להשלים את התפתחותה מחויבת התולעת להגיע אל מעיו של עוף הים, והיא בוחרת לעשות זאת באמצעות פונדקאי אחר שלה. הסרטן הניזון מפעם לפעם מלשלשת הציפורים, מחדיר לגופו את הטפיל הנמצא בצואת העופות. משהתפתח הטפיל בגופו של הסרטן, הוא משחרר חומרים המשנים את דפוס פעילותו של הסרטן. במקום להסתתר מפני עופות הים בזמן השפל, הוא בוחר להיחשף לפניהם, וכך מוצא את עצמו נאכל. זוהי דרכו של הטפיל לשוב אל הפונדקאי השני שלו, אל עוף הים.
חגבים, מעצם טבעם, אינם נוהגים לטבול במים וחיים רק ביבשה, אולם נמצא כי לעיתים רחוקות הם מנתרים אל תוך האגם הקרוב. בתחילה סברו שמדובר בתאונת תעופה, שמא רוח חזקה הסיטה אותם לכיוון הלא רצוי. משנאספו עוד ועוד נתונים, נתברר שהם אינם תואמים את המודל הסטטיסטי. תצפיות מאוחרות יותר בחגב ממין Meconema thalassinum הראו כי תולעת יוצאת מתוך גופו הטובע במים. מתברר שהיא זקוקה לסביבה מימית כדי להתרבות.
התולעת ממין Spinochordodes telli נטפלת לחגבים בשלב מוקדם של חייה. היא ממשיכה להתפתח בגופו עד הפיכתה לבוגרת. בדרגה זו מפרישה התולעת חלבונים ייעודיים שנקלטים על ידי מערכת העצבים של החגב. בתאי העצב מצויים קולטנים המיועדים עבור החלבונים שמייצר החגב עצמו, אולם החלבונים שמקורם בתולעת כבר תפסו את מקומם, והם אינם נקלטים עוד בתאי העצב. משום כך נפגעת הבקרה הפנימית של החגב והוא מאבד את התנהגותו הטבעית. האינסטינקט הקדום שמזהיר אותו שלא לקפוץ אל המים אינו פועל עוד, וכך הוא מנתר לכל כיוון אפשרי, עד שהוא נופל לאגם הסמוך. התולעת הבוגרת מזדווגת בתוך המים, וצאצאיה שבים לגדה ונטפלים לחגבים השוכנים בקרבת מקום.
"התאבדותו" המפורסמת של העקרב פוצחה אף היא. כידוע, נוהגים מטיילים שנקלעו למפגש עם עקרב לספר, כי די ביצירת מעגל של אש סביבו כדי לגרום לו לאבד את שפיותו, ואז להתאבד על ידי נעיצת העוקץ הארסי של זנבו בגופו שלו. למעשה, החלבונים עוברים הצמתה בטמפרטורה גבוהה, וזו גם הסיבה שיונקים נפטרים בחום של 42 מעלות. אפשר גם שהעקרבים נכווים בשל החום הרב ומתים בייסורים. הם לבטח לא מתאבדים.
לפנייה לכתב/ת 
