גאה בחוסר התאמתי לצבא

כאישה שלא מוכנה לדכא ולהשפיל, כאישה שמאמינה בשוויון ופוחדת לוותר על כבוד האדם, כאישה פמיניסטית, בחרתי לא להיות חלק מהחגיגה הילדותית שישראל מקיימת סביב הצבא. סרבנית המצפון עידן חלילי, ששוחררה השבוע מצה"ל לאחר שנשלחה לכלא הצבאי, מסבירה למה היא מתגאה בכך

עידן חליליפורסם: 29.12.05 , 18:30

בימים האחרונים המדינה כולה חוגגת: שלוש נשים סיימו קורס טיס. מפלים של גאווה נשפכים על ה"הישג הפמיניסטי" הלאומי, עד-כדי-כך שיש מי שמתיימרים להגיד שבישראל מתאפשר שוויון הזדמנויות. שלוש נשים מתוך עשרות שלא ניתנה להן שום הזדמנות, הצליחו לגבור על כל המכשולים שהערימו עליהן, הרבה יותר מאלה שהוערמו על הגברים בסביבתן, ולהיות טייסות.

אבל הצבא, אם במקרה שכחנו, הוא מערכת שמעוצבת על-פי סטריאוטיפים 'גבריים'. גבר לוחם, גיבור, אמיץ וחזק מייצג את צה"ל ואת החשיבה הצבאית, ומשמש מודל להערצה ולחיקוי עבור ילדים ונערים. כדי לזכות בהערכה, גברים צריכים לרוקן עצמם מרגישות, צניעות ושוויוניות, לאמץ ערכים של כוחניות ועליונות על-פני אחרים, וכך להגביל את עצמם בתוך המודל המעוות של החייל הקרבי.

בחברה מיליטריסטית, שסוגדת לצבאות ולקרבות, גם נשים שמצליחות לחקות את המודל הלוחם זוכות להערצה רבה. לכן אין פלא שרבות נאבקות לפרוץ את חומת הזלזול וההטרדות שמקיפה אותן, ולנסות, גם הן, לרוקן את עצמן מהרגישות, הצניעות והשוויוניות, ולהיות בדיוק כמו גבר. רצוי גבר קרבי.

ערכי הסגידה למלחמה פורצים להם מתוך כל לחישה שחוקה שקוראת לשנות את הצבא מבפנים. איכשהו, לכשעצמי, לא ברור לי איך דווקא ההתגייסות לארגון השוביניסטי ביותר במדינה יכולה לייצג עשייה פמיניסטית. כי בניגוד לאקדמיה, למקומות עבודה רבים ולרחוב, טקטיקת השינוי מבפנים אינה תקפה כאשר מדובר בצבא. שוביניזם אכן קיים בכל מקום, אך הוא אינו אבן יסוד בכל מקום. הצבא, להבדיל ממקומות אחרים שדבקה בהם אווירה כוחנית, זקוק לערכים שוביניסטיים ומצ'ואיסטיים כדי להתקיים.

ללא הסגידה לגבריות הלוחמת ולגבורה, אנשים יתחילו לאבד עניין ביחידות הקרביות, שהן מהות הצבא. ללא הדחקת הרגשות והערצת העליונות והכוחניות, אנשים ייאלצו לפתח יותר חמלה, אנושיות ושאר תכונות שעשויות לנטרל את היכולת להטיל פצצה בלב אוכלוסייה, לירות באדם שעומד מולך, להשפיל משפחות שלמות על בסיס יומיומי, להסכים להיהרג בכל דקה, ושאר עניינים שבשגרת ארגון צבאי.

אין פלא שאחת הטייסות הטריות צוטטה שמחה בהיותה "בדיוק כמו הגברים". נשים שבכל זאת רוצות להתקדם בתוך הצבא, נאלצות להפנים דפוסים 'גבריים' וכוחניים ולהוכיח את עצמן על-פני כל גבר בסביבתן. טבעי ביותר שלנשים יהיה קשה יותר להתקדם בארגון צבאי שלא שש לקבלן. מובן מאליו שאלה שינסו להתקדם בו בכל זאת, ייאלצו להיאבק יותר מכל אחד אחר בדיכוי שיקיף אותן.

על-כן אני אמנם מברכת את הטייסות החדשות בשל הצלחתן להיאבק על הוכחת המובן מאליו - הן אינן פחותות מגברים - אבל יותר מכך אני מצרה על החברה שלנו, שמעריכה נשים רק אם הן מצליחות להיות "בדיוק כמו גברים", שדורשת מנשותיה ומגבריה לוותר על כבוד האדם.

כאישה שלא מוכנה לדכא ולהשפיל, כאישה שמאמינה בשוויון ופוחדת לוותר על כבוד האדם, כאישה פמיניסטית, בחרתי לא להיות חלק מהחגיגה הילדותית שהמדינה שלנו מקיימת סביב הצבא כבר לא מעט עשורים.

רק לאחר שנשלחתי לכלא הצבאי, ניתנה לי הזכות המפוקפקת לעמוד בפני 'ועדת המצפון' של הצבא. הפגישה עם הגוף הזה, המאפשר מתן פטור מטעמי מצפון, מהווה חוויה אבסורדית כשלעצמה. אחת המניפולציות המשעשעות שנוסו עליי היתה לגרום לי להרגיש שבחירתי לסרב לשרת בצבא היא בחירה בפאסיביות, בניגוד לשינוי אקטיבי מבפנים (אם יורשה לי - שינוי פיקטיבי מבפנים).

הוועדה, אגב, החליטה שלא להכיר ב'פמיניזם' כעילה לפטור מצפוני, אך בכל-זאת החליטה לפטור אותי רשמית משירות צבאי מסיבת 'אי התאמה'. בכך, למעשה, היא מבטאת את ההכרה הצבאית בחוסר התאמתן לשירות בצה"ל של מי שדוגלות באידיאולוגיה פמיניסטית.

איכשהו, חלקים נרחבים מהחברה שלנו לא מוכנים לקבל עשייה חברתית כתרומה ראויה. איכשהו, חלקים נרחבים ממנה בוחרים להתעלם מהאלימות, ההשפלות והזלזול היומיומיים שחוות נשים ברחוב ובמשפחה, שחווים ילדים, עובדים זרים, פלסטינים, נכים וכל מי שלא מצליח לבסס את מעמדו כעליון, כחזק וכשולט.

הבחירה שלי לסרב לשרת את הכוחניות שהצבא מבסס בתוכו, ומקרין על החברה כולה, אינה בחירה ב'לא'. זוהי בחירה בהתנדבות לטובת מי שהחברה שלנו נוהגת להזניח ולהשפיל. זוהי בחירה בתרומה שאינה מאלצת אותך לתחום את עצמך במסגרת צרה של מדכאת או מדוכאת, כוחנית או קורבן. זוהי בחירה שמאפשרת לך לבטא את עצמך, לקיים שוויון ולא היררכיה עם הסובבים אותך, ולפנות, סוף-סוף, קצת מקום לכבוד האדם. ועל כל אלה אני גאה בחוסר התאמתי הרשמי לצבא, גאה בהיותי פמיניסטית.