חפציבה: מכשלון מתמשך למושבת קורמוראנים

להבדיל מן הדימוי של איש מזוקן שהסתובב בין הבצות והחולות ובלהט משיחי הביא על מגש של כסף את אדמות הגזל השדודות בידי כאפנדים מזרי רשע, כדי שהעם היהודי יחזור ויהפוך לבעליהן החוקיים, היה יהושע חנקין – מי שנכנס לאתוס הלאומי של הציונות עם התואר "גואל אדמות העמק" – סוחר קרקעות ממולח ואיש נדל"ן זריז, שידע היטב באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה.

יש הטוענים אף כי לו פעל היום, היו כבר כמה חשדנים זריזים ממהרים לתבוע

 כי יעבור אי אילו חקירות, שימועים ותחקירים, ולא בשל עסקאות הנדל"ן הענקיות בהן היה מעורב, שהרי הן נחתמו בשם הציונות וחלילה לנו מלהתגולל עליהן, אלא בשל מכירת אדמות למקורבים ולבני משפחה, בשל מינויים משפחתיים בעלי קשרים מסועפים לתפקידים שיש עמם גם כבוד וגם שכר נאה.

אחרי שחנקין קנה אדמות בצה וחולות מידי בעליהן, האפנדים הגדולים סלים ח'ורי וג'מאל בק, הוא מכר אותן לאגודות המתיישבים הציוניות שהקימו מאוחר יותר גם את חדרה, אך למורת רוחו נותרו בבעלותו חולות "ברת קיסריה" על גדות ואדי אלמפג'ר (הוא נחל חדרה) כאבן שאין לה הופכין.

אולגה, אשתו של חנקין ואחותו של הביל"ויי ישראל בלקינד, שלימים יתגלה כבעל עניין אמיתי בשטח הזה, הציעה לקרוא לדיונות על גדת הנחל "חפציבה", לפי הפסוק "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפציבה" (ישעיהו ס"ב, ד').

החנקינים, שלא היו משוללי אמצעים, ניצלו את הזמן ונטעו פרדס באדמה שאיתה נתקעו, בבחינת לא להקיא לא לבלוע. בעת ההיא נטיעת פרדס בשרון היתה השקעה לא רעה שתשואה נאה למדי בצידה, שהרי מיד אחרי הפרדס הזה החלו לנטוע כאן פרדסים בהקפים כאלה שבמשך מאה שלמה היו סימן ההיכר לשרון, עד בוא חורבנם העכשווי עם נצחון הנדל"ן וקבלני הבניין.

חלק מאדמות חפציבה רכשה חברת המניות הפרטית "נטעים", שהקימה כאן חוות פועלים – בהשראת החוות בכנרת, בסג'רה, ברוחמה, בחולדה וכו' – כדי

להכשיר פועלים יהודיים ולהכינם במתכונת "גרעינים" להתיישבות במקום שיועדו לו, ככל שהלכו שטחי ההתיישבות היהודית בארץ והתרחבו. כאן, שלא כבשאר המקומות, היתה זו חווה פרטית בכלל, של בעלי הון מחו"ל אשר פותו להשקיע, תמורת ההבטחה המאוד גשמית לעשות רווח מן הגידול החקלאי, בהנחה ששכר הפועלים דלוקי העיניים ואפופי הלהט המשיחי הוא נמוך מאוד.

אהרון אייזנברג, איש נדל"ן ופרדסן בכיר מרחובות, חבר קרוב של יהושע חנקין ובעל מניות של ממש בהיסטוריה של ההתיישבות החקלאית היהודית, הוא זה שיסד את אגודת נטעים. הוא זה שקנה את השטח, הוא זה ששילם את הכסף לחנקין תמורת הקושאן, הוא זה שדחף את העסקאות הבאות לקניית כל השטח מידי החנקינים, והוא גם זה שדאג לכך שתנחום חנקין (האח של...) יהיה המנהל של כל הפעולות הקשורות לאגודת נטעים.

אייזנברג היה גם שותף של מאיר דיזנגוף, מנהל מפעל הבקבוקים הכושל בטנטורה. הוא היה שותפו בחברת נדל"ן נוספת, נטעים, מה שמאוד הקל עליו כמובן את רכישת מנוע הקיטור המשוכלל, אך המושבת, של מפעל טנטורה, במחיר סביר...

לבד מחוות פועלים – שקודחי חדרה ההיסטוריים בילו בה בגב כפוף, בהזעה נוראית, באכילה נואשת של כינין נגד המלריה ובאיכול עור כפות הידיים בשל עבודת הטורייה המכאיבה – היתה כאן גם נוכחות מקצועית של "השומר", שאנשיו הגנו על רכוש החווה ויושביה מפני התנכלויות בדואים משבט פוקרה השכן.

בדואים אלה לא ממש הבינו איך יהודים מתיישבים בחולות שלפי ניסיונם ההיסטורי היו בבעלותם, עד שבאו שני סוחרים זרים, לחצו ידיים זה לזה והעבירו כספים וניירות איש לרעהו, ומאז נאסר עליהם – הבדואים – לרעות את בעירם הרזה במקום.

במקום עיזים נבנו כאן מבנים יפים מאבני כורכר מסותתות, הונחו גגות רעפים שהובאו ממרסיי, נבנה מעין שיכון לפועלים ואפילו ישבו פה אנשים משכילים

 שלא הרגו את עצמם בעבודה אלא רק השגיחו. פה נכשל גם ניסיון יפה של ישראל בלקינד (...הגיס) להקים, מתוקף סעיף בחוזה הרכישה של הקרקעות, מוסד חינוכי בשם "קריית ספר". גם הניסיון שלו בשנת 1913, להביא ילדים יהודיים, פליטים מקישינב – נכשל. לכשלונה הסופי של החווה תרמו פשיטת הרגל של חברת המניות, בגלל ניתוקה ממקורות ההון שלה בחו"ל עקב מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, ונזקיו המחרידים של הארבה בשנת 1916.

בשנות המלחמה אומנם ישבו כאן חיילים טורקים והסתכלו על הים, לראות מתי יופיע צי המלחמה האנגלי, ואף הניחו גזעי איקליפטוס על העמדה שלהם כדי שהאויב יחשוב שאלו תותחים, אך בכך לא היה כדי להביך את המהלך ההיסטורי המוכר. האנגלים לא התפעלו מתותחי האיקליפטוס, את הארץ הם כבשו במסע קרבות יבשתי, הצי שלהם היה עסוק במקומות אחרים ואף אחד לא התעניין ממש בגסיסתה של החווה.

בעליה החדשים של חפציבה אחרי המלחמה היה בנק, ובנק כמו בנק מפטר מה שלא מכניס וסוגר מה שלא מרוויח. כך נמכרו האדמות בנתחים לפרדסנים פרטיים, לקק"ל, לחברות נדל"ן ציוניות אחרות וכך ירד הפרוייקט של חפציבה מעל במת ההתיישבות הציונית בקול ענות חלושה – עד דממה דקה.

בשנים שקדמו למלחמת העצמאות נהרס חלק מן המבנים, שממילא עמדו נטושים. דלתותיהם וחלונותיהם מזמן פורקו והעזובה השתלטה על הכל. אז היה המקום מחנה אימונים לכוחות ההגנה. רק כעבור 40 שנה, בגלל קומץ משוגעים "ירוקים" חדורי תחושה היסטורית ושימור אתרים – חזר המקום לתודעה הלאומית.

הקורמורנים כבר כאן

מי שמייצגת בשנים האחרונות את כוח הכסף המסוגל לקנות את שתיקת "החברה להגנת הטבע", היא חברת החשמל. הגוף הזה, שהורס את נוף הארץ בשיטתיות מעוררת פלצות, במקום להניח קווי חשמל תת-קרקעיים יקרים אך ידידותיים לנוף הקטן והמובס שלנו – מממן פרוייקטים הרבה יותר זולים של "החברה להגנת הטבע", ולכן מופיע בפרסומיה כשותף הדאגני שלה לאיכות חייהם של ציפורים ושל חוקרים שונים.

חברת החשמל קנתה את שרידיה העבשים וחסרי מקורות המימון לשיקומה של

חוות חפציבה, ויחד עם הקרן הקיימת לישראל הכשירה שם את המבנים להיות מונומנט פתוח לציבור. במגרשים סמוכים היא הניחה ציוד עבודה חיוני, עיצבה שלטי הסבר נאים על תולדות המקום וסתמה את הפה לכמה "ירוקים" שקיבלו ממש במתנה ריאה ירוקה בין תחנת הכוח המחרידה "אורות רבין" לחדרה. מעכשיו הם לא יעזו כנראה עוד להעלות על דל שפתיהם את הרעיון להכניס אל מתחת לאדמה את קווי המתח העליון המסתעפים מן התחנה אל השמים של כל הארץ, שהרי לא יפה לנשוך את היד של הגביר שרק עכשיו העבירה ליטוף על הראש.

בחורף מתגודדת בנחל חדרה, ממש בגבול החווה, מושבה של כ-9,000 קורמורנים הבאים מאוקראינה כדי לבלות כאן על האיקליפטוסים באווירה היסטורית. המבקר בחווה יכול לרדת אל נקודת תצפית שהוכשרה במיוחד ליד בית המשאבה ולצפות בציפורים. יותר ממרתק!

איך מגיעים: הכניסה לחוות חפציבה המשוקמת היא דרך שכונת חפציבה, לא רחוק מבית החולים "הלל יפה" בחדרה.

תגובת החברה להגנת הטבע: רענן בורל, ראש אגף סביבה וטבע בחברה להגנת הטבע, מסר בתגובה כי "החברה להגנת הטבע ניהלה ומנהלת מאבקים נגד כל גורם המבקש לגרום פגיעה בלתי הפיכה לשטחים הפתוחים בארץ, ובהם גם חברת החשמל (מאבקים נגד תחנת הכוח הפחמית באשקלון, נגד הכוונה להעביר קווי מתח במכתש רמון ולאורך חופו הצפוני של ים המלח ואלו רק דוגמאות בודדות). מצד שני, אין אנו מתביישים בשיתוף פעולה שתוצאותיו הן שמירת טבע נטו. אותו 'פרויקט זול' אותו מבטל בהבל קולמוס מר בן יוסף, 'פורשים כנף', סייע ומסייע להצלתם של מאות דורסים בכל רחבי הארץ".