כולם נגד כולם: טיול לוחמני בחברון

מי שמע על "בני אברהם"? על הלל אסף ואלעד, שלושה צעירים שהיו בצד של יש"ע ויום אחד חשבו שמדובר בפשע? באותו להט השמור לכתומים החליטו השלושה להתנפל על חברון. כלומר, לא להשאיר אותה בידיים של כוחות הביטחון והמתנחלים הקיצוניים, ולהוביל מטיילים ישראלים בסיורים מאורגנים בימי שישי, כדי שיכירו את הנעשה שם ויאפשרו לפלסטינים להכיר יהודים אחרים, שאינם מן הזן המתנחלי.

התיירת, שזה ההפך ממתנחלת, הצטרפה לטיול שכזה ולממתינים ליד בנייני האומה בירושלים לאוטובוס ממוגן. הממוגן לא הגיע, והתיירת ניחמה את עצמה שמדובר באוטובוס עם שם ערבי, אז אולי הטיול יעבור בשלום. וככה נסענו, עם הסברים מצד השלישייה הלוהטת, חוצים את כביש המנהרות בדחילו ורחימו, עוברים דרך

הכניסה לכפר אל-חדר, טרנזיטים צהובים מעלים אבק, גדרות עתירות תלתלים, ותור ארוך ארוך של בני אדם ומכוניות, כחלק מהחבילה הסטנדרטית.

בינתיים שומעים באוטובוס סקירה של אירועי חברון בעת החדשה, מאירועי תרפ"ט דרך ההשתלטות על בית הדסה של קבוצת נשים שאף אחד לא העז לפנותן ב-1979, על הפיגוע הראשון שנה אחר כך, שבו נהרג יהושע סלומה, והשני, ליד בית הדסה בו נהרגו שישה אנשים, ועל ההחלטה אז, במרץ 1980, להקים את היישוב היהודי כתגובה.

היום היישוב היהודי מונה 500 איש. 50 משפחות קיצוניות מאוד (ברוך מרזל, נועם 'המחייך' פדרמן, משה לוינגר) ועוד 200 בחורי הישיבה שרבם, אבי בלייכר, דווקא אוסר עליהם להשתתף בפעולות נגד הפלסטינים.

כבר חצי שנה פועלים "בני אברהם" בהתנדבות בחברון. מלבד הסיורים של ימי שישי (עבורם משלמים 40 שקלים לנהג האוטובוס), הם מלווים ילדות פלשתינאיות בדרך לבית הספר כדי להצילן ממכות מידי נערות בנות הדסה והסביבה, והם גם מתעדים בווידאו התעמרויות בפלסטינים.

אם אפשר לקרוא לזה חיים

הדרך יפהפיה. כרמים של גפנים לאחר העונה, אותה פסטורליה מתעתעת, שהופכת לבת לוויה צמודה בכל הסיורים מעבר לקו הירוק. הנה עוברים על יד מחנה הפליטים אל-ערוב ועל פני הכפר

בית אומר. שמות המוכרים בעיקר מפעולות ליליות של צה"ל. העיר אפרת פרושה ממזרח, דקה כמו מחט, כדי שאפשר יהיה להקים בה עוד ועוד בתים.

האברהמים מכוונים את הנהג לקרית ארבע, משום שהיום זו הכניסה היחידה האפשרית לאזור בחברון שנתון לשליטה ישראלית – H-2. חברון היא העיר הפלסטינית היחידה שלא הועברה במסגרת הסכמי Y לידי הרשות הפלסטינית, וכל זאת בגלל אותה קבוצה של יהודים שהתיישבו בתוך העיר. 120 אלף פלסטינים חיים בחלק המצוי בידי הרשות (H-1), וכ-30 אלף חיו בחברון העתיקה, באזור השוק ובתל רומיידה, תחת השלטון הישראלי. היום נותרו מהם אלפים בודדים.

אחרי מעבר לא בעייתי במחסום הכניסה לקרית ארבע, אנחנו מזדרזים להגיע לפשפש, המעבר ממנו מוליכה דרך היישר אל מערת המכפלה. הדרך הזאת הפכה מפורסמת מאז הפיגוע בנובמבר 2002 בו נהרגו 13 איש, ביניהם מח"ט חברון, דרור ויינברג. מאז - השביל הורחב, נבנתה חומה קטנה והוקם פילבוקס. ירדנו בשביל התלול בחלקו, ומימיננו בעמק נגלו כמה אוהלים וכמה אבנים שמסמנות משהו לא ברור, ולידם חבורה קטנה של נוער הגבעות. זהו "מאחז הגיבורים". המאחז הזה, מתברר, קם ונופל מעת לעת, וכרגע, הנזק היחידי הניכר לעין הוא הנחת אבנים לאורך הכביש הבין שכונתי.

האברהמים חוששים: מצד אחד הם תיאמו את הביקור עם המשטרה (מחוז ש"י) כמו בכל הטיולים הקודמים, מצד שני, אתמול היה שמח באזור, ויש לכך השלכה מיידית על רמת ההתגרות של המקומיים הצעירים. ואכן, מיד הגיחו שוטרים ועצרו את התקדמותנו, שהייתה

מכוונת אל הגג של בית משפחת ג'אבר החיה (אם אפשר לקרוא לזה חיים) מול המאחז. לאחר משאים ומתנים מייגעים נכנסנו לבית. בדרך למעלה ראינו זכוכיות מנופצות במצב טרי (מהלילה), ובמצב פחות טרי (לילות קודמים), גרפיטי על "מוחמד החזיר" וכיוצא באלה דברי נאצה. על הגג שמענו את סיפור בני המשפחה - איך שלושה ימים ולילות הם מטווחים באבנים, איך כרתו להם עצי זית, ואיך נוער הגבעות השתלט על מפעל לנעליים הסמוך למאחז והלכה הפרנסה, ואיך הם צריכים אישורים מיוחדים כדי להגיע לחלקה שלהם, 200 מטר צפונה. שלא לדבר על זה שסגרו להם את שלוש החנויות שבקומת הקרקע, והשאירו אותם בלי מקור פרנסה אחד לרפואה. התלונות הרבות שהם מגישים לשוטרים ולחיילים – לא נענות. "הם מגינים רק על היהודים", הם אומרים. בתשובה לשאלות התיירים, העידו יושבי הבית שאסור להם ללכת או לנסוע על הכביש. "זה מותר רק ליהודים, אנחנו הולכים בשדות".

חבר'ה, תעשו טובה

בינתיים מתברר שהטיול הזה עולה על העצבים למישהו, ובעודנו מעכלים את האינפורמציה הקשה שספגנו למעלה, מתברר שמפקד צבאי באזור הוציא לכבודנו "שטח צבאי סגור". לא עזרו לאברהמים כל טענותיהם בדבר תיאום מוקדם, ואנחנו התבקשנו אחר כבוד לוותר על המשך הסיור, ולעלות לאוטובוס הממתין בפאתי קרית ארבע.

ההתנגדות הייתה כללית. באנו עד לכאן באישור, תכננו לסייר ולבקר בחברון, השעה רק אחת עשרה בבוקר. התחילו טלפונים, גם לחברי כנסת, אבל האברהמים ידעו: אם הוצא צו של הצבא - אין סיכוי לשינוי.

אז התחילה גם שמחה לאיד מצד נוער הגבעות, שכמובן הוציאה אותנו, התיירים, מדעתנו. היהודים החילוניים - אנחנו - התבקשנו להתפנות, והיהודים חובשי הכיפה והמטפחת - אותה קבוצה של פוגרומצ'יקים

בגיל החצ'קונים - ליוו אותנו בחרפות, שלא נשארו ללא מענה. עם תחילת המהומה צצו משום מקום גם חמישה צלמים, וכך כולם צילמו את כולם, שהרי גם לתיירים יש מצלמות.

השוטרים, שתפקידם העיקרי היה למנוע מגע ממשי בינינו לבין צעירי המאחז, נעו בין פקודות רכות מסוג "חבר'ה, תעשו טובה" לבין תחינות שנחזור לאוטובוס. אבל האברהמים לא רצו לוותר כה מהר, והוציאו קצת זעם מילולי על השוטרים, והיס"מניקים, והחיילים שבאו במספרים גדלים והולכים. כמה מהאברהמים נעצרו והובלו לג'יפ משטרתי ומאותו רגע השתנתה מטרת הטיול: התיירים התיישבו בין האבנים על הכביש, וסירבו לזוז עד שישוחררו. בשיחות, אינטימיות או קולניות, עם אנשי כוחות הביטחון טענו התיירים "אנחנו מממנים אתכם ממס ההכנסה שלנו, לא כדי שתגנו דווקא על פורעי החוק".

כדי להרגיע את הרוחות הסוערות, הסכים המפקד שנפגוש את האוטובוס בשכונה פלסטינית בהמשך הגבעה, ג'בל ג'ליס. התיירת שמחה - הנה הזדמנות לראות קצת חיי שגרה פלסטיניים באזור שלא מכיר סיור יהודי מהו - אבל מהר מאוד עמדה על טעותה. החנויות הסגורות לכל אורך הרחוב הראשי הצביעו מיד על הבעיה: המתנחלים עוברים לפעמים דרך הרחוב בדרכם למערת המכפלה, ועל כן כל חנויותיו סגורות על בריח. ובעודנו פוסעים בין חיילים, שוטרים ותושבים, ג'יפ מלפנים וג'יפ מאחור, תושב אחד הניף את בנו הקטן ופצח בנאום שייקספירי ישר מ"הסוחר מוונציה": האין לילד שלי עיניים? האם הדם שלנו לא אדום וסמוק כשלכם? עד מתי נחיה חיים קשים ועלובים כאלה? ואז, סוף סוף התפתחה שיחה.

התיירים עטו על החבורה המקומית שהתקבצה סביב האיש ובנו, והבטיחו: לא עוד. עכשיו יבואו יהודים מזן אחר, וישנו את המאזן. וכך, בעודנו מצקצקים בלשוננו על מר גורלם, מנסים לעכל את כל הרוע והזדון שנשקף אלינו מהטיול המקוצר, עלינו על האוטובוס. השוטרים והחיילים נראו שמחים. האירוע עבר בשלום, ולא נותר להם אלא לחזור לקסרקטיניהם, להעביר עוד שבת במקום הארור הזה.