יהדות ידידותית למשתמש/ת: קהילות חילוניות

לפני כשנה הגה מיליונר ההיי טק אדוארדו שובל (53) סטארט אפ חדש: קהילה יהודית-חילונית בישראל. "אני יזם", מסביר שובל את הרעיון. "הקמתי המון חברות בישראל, וראיתי פה הזדמנות להקים קהילה שתתאים ליהודי החילוני המודרני. גדלתי בארגנטינה, בקהילה יהודית מאוד מיוחדת, אבל בארץ היהדות היתה רחוקה ממני.

"לפני שלוש שנים וחצי אמרתי לעצמי שלא ייתכן שהחיים הם רק עבודה, והתחלתי ללמוד פילוסופיה יהודית. אחר-כך התחלתי לחשוב שאולי חוץ מהלימודים, כדאי שאני גם אעשה משהו. הסתכלתי על החברים שלי ברמת השרון, וחשבתי שיש בעולם המודרני יותר מדי בעיות של ניכור, בדידות, חיפוש אחר משמעות וזהות. אנשים שואלים את עצמם מה זה בעצם אומר שהם יהודים".

כאיש היי טק טיפוסי, העלה שובל את לבטיו על מצגת, אותה הציג בפני חבריו ההיי טקיסטים. רובם הזדהו עם הדילמות, ויחד נוצרה קהילת "חכמת הלב" המונה היום כ-150 אנשים, איש מביניהם אינו שומר שבת. הקונספט התגבש עם הזמן. בית כנסת ורב ירדו מהפרק, אבל החברים התגייסו להשלמת חורי הידע שלהם ביהדות.

"התחלנו לנסות", מספר שובל. "הדלקנו נרות חנוכה ודיברנו על משמעות האור, על עוצמה, על כוח. עזרנו גם לקליטת עולים ממזרח אירופה, והשנה אולי נתגייס לעזור למפוני גוש קטיף. כולם עובדים בהתנדבות, כשכל-אחד אחראי על פעילות מסוימת. פתחנו בית מדרש קהילתי שיש בו לימודים פעם בשבוע, ערכנו יחד עם "החברה למתנ"סים" יום כיפור אלטרנטיבי. זה היה מאוד מרגש, כי לראשונה התמודדנו עם תפילה. זה לא דבר פשוט לאנשים שתפילה אף פעם לא היתה חלק מהחיים שלהם. בפעם הראשונה שעשינו קבלת שבת ביחד לא התפללנו, אבל שרנו".

- מה ההבדל בין זה לבין ערב רגיל של שירה בציבור?

"אנחנו מתמודדים עם שאלות של משמעות החיים. זה לא בילוי, זו התרוממות רוח, ניסיון לגלות דברים לעומק. קשה עדיין להגדיר את זה בדיוק".

הילדים נבהלו

ההגדרות אולי לא מדויקות עדיין, אבל לאחרונה צצו בארץ לא מעט קהילות שמחפשות במרץ אחר הנוסחה ליהדות חילונית. רובם לא מאמינים באלוהים, לא מוכנים לוותר על הרכב בשבת או להפריד בין חלב לבשר, אז הפתרון שהם מצאו הוא קבלת שבת בלי שמירה על השבת, אבל עם ציטוטים משירי יהודה עמיחי והרבה פילוסופיה מתובלת בריקודים.

המגמה מסתמנת כלהיט היסטרי: בעוד שברמת השרון פורחת "חכמת הלב", בזכרון יעקב משגשגת קהילת "ואהבת", ברמת אביב מתאגדים בקהילת "תפארת שלום", בירושלים מתחברים ל"כל הנשמה", במושב נהלל מצטרפים ל"ניגון הלב", ובמכללת עלמא התל אביבית ניתן לפגוש את חברי "בית התפילה הישראלי".

תוך חודשים ספורים גדלו הקהילות מקבוצות קטנות המונות חברים בודדים לגופים נכבדים שחברים בהם מאות חילונים. הניאו-יהדות, עושה רושם, הוא הגלגול החדש של הניו אייג'. "בחו"ל הישראלי צריך את תחושת ההשתייכות, אז הוא מתחיל לבקר בבית כנסת", אומר מיקי שטיינר (59), המתעד הרשמי של פעילויות קהילת "חכמת הלב". "בישראל אנשים מרגישים שהם יהודים מעצם זה שהם גרים פה, עד שבשלב מסוים הם מגלים שלקחו להם את היהדות, כי 'היהודים המקצועיים' השתלטו על הטקסים והתפילות. זה מה שקרה לי. הרגשתי שנוצר חלל ביני לבין המקורות".

שטיינר גדל ברמת חן, בבית חילוני למהדרין, ואפילו לא עלה לתורה בבר המצווה. גם היום, כשהוא חובש כיפה בטקס הדלקת נרות שישי, הוא ממהר להבהיר ש"אין לי שום קשר אמוציונלי לכיפה ואני גם לא מאמין באלוהים. אולי יש איזה כוח פיסיקלי שגורם לעולם הזה לנוע בהרמוניה, אבל אני בטוח שלכוח הזה לא אכפת מה אני אוכל ואם אני שם כיפה על הראש".

- איך הגיבה המשפחה להתקרבות הזו לשורשים?

"הילדים נבהלו בהתחלה", מודה רחל נתיב, חברת "חכמת הלב". "הם אמרו לנו, 'רק אל תחזרו לנו בתשובה', אבל אנחנו ממש לא בכיוון. אני באתי מבית חילוני ואני נשארת חילונית. הצטרפתי לקהילה של אנשים שאני מכירה בעיקר בשביל הפעילות החברתית. הקטע של התפילות לא מדבר אלי. אני לא מאמינה בהן וזה לא מה שמעניין אותי, אבל שומעים פה על פילוסופיה יהודית ואני מתייחסת לזה כאל העשרה תרבותית. זה גם לא שינה את היחס שלי לחרדים. אני עדיין חושבת שהם צריכים להפסיק לחיות על חשבוננו".

- אז למה קבלת שבת ויום כיפור? מה רע בסתם התנדבות למען הקהילה?

"כי אני יהודיה, ואני מרגישה שיהדות היא לאו דווקא אמונה באלוהים. אנחנו עוד למדנו בבית הספר תורה שבעל-פה ותלמוד, אבל הילדים שלי כבר לא למדו את זה וזה לא בסדר. יש בזה כל-כך הרבה דברים חכמים".

"אנחנו מבלבלים אנשים" 

שלא במפתיע, בראש חלק לא מבוטל מהקהילות עומדים עולים ותיקים ממדינות שבהן חיי הקהילה היו משמעותיים. יש קהילות מסורתיות יותר, שבראשן עומדים רב או רבנית, אבל גם שם אף אחד לא ינעץ בכם מבט נוזף אם תצאו באמצע תפילת השבת כדי לשאוף כמה שאכטות מהסיגריה.

אסטבן גוטפריד, מחזאי, תסריטאי, במאי ומנהל קריאייטיב במשרד פרסום, שעלה לארץ לפני 20 שנה מארגנטינה, הוא העומד בראש קהילת "בית התפילה הישראלי" המונה כמאה אנשים המתקבצים לקבלת שבת במכללת עלמא. "זו חוויה שהיתה חסרה לי מאז שעליתי לארץ", הוא אומר. "סוף-סוף מצאתי מקום שבו אנשים לא אורתודוקסים שרוצים להתחבר ליהדות יכולים להרגיש בו נוח. לא מצאתי בית כנסת כזה בארץ. נכון שיש אנשים שמעשנים בחוץ בזמן התפילה, ושרובם נוסעים במכוניות ועושים שבת ישראלית רגילה, אבל הצורך למצוא קדושה פעם בשבוע לא קשור בהכרח לצווים ההלכתיים. העניין התרבותי-רוחני הוא שקובע".

- בעצם, אתם מוכנים להתקרב לדת, בתנאי שזה לא עושה לכם חיים קשים.

"זה לא משהו שלא כרוך במאמץ. להפך, חיים קלים יש דווקא לאורתודוקסים שחוזרים בתשובה לגמרי. להם קל לעסוק בכל הדברים האלה, בעוד שאדם חילוני צריך למצוא את הזמן בשגרה השוחקת".

- אנשים מתקרבים יותר לדת בעקבות המפגשים שלכם?

"אנשים עוברים תהליך, אבל זה לאו דווקא תהליך של התחרדות, אלא העמקה, כל אחד מהמקום שלו. אנשים מרגישים יותר מחוייבים לקשר שלהם עם המורשת, עם העם היהודי ועם התרבות הענקית שאנחנו חלק ממנה".

- איך מתייחסים אליכם אנשים שלא שייכים לקהילה?

"אנחנו נורא מבלבלים אנשים, כי קשה להם למקם אותנו בתוך תבניות מוכרות. התפילות שלנו אמנם מבוססות על סידור מסורתי, אבל אצלנו זה קלסר של דפים שאנחנו מעדכנים כל פעם. אנחנו מורידים טקסטים, ומוסיפים שירה של היום - יהודה עמיחי, עלי מוהר, דליה רביקוביץ', אברהם חלפי, נעמי שמר. הטקסטים המודרניים תופסים אצלנו בערך שליש מהתפילה. יש לנו מנהג שאנחנו מאוד גאים בו: בקבלת השבת יש שישה מזמורים המתייחסים לששת ימי השבוע, וכל מי שרוצה להגיד באמצע משהו לגבי איך עבר עליו אחד הימים, מוזמן לעשות את זה באמצע הטקס. זה נפלא, ככה נוצרת קהילה".

- מיהם חברי הקהילה?

"יש משפחות עם ילדים, מבוגרים, חיילים, סטודנטים. אין לנו פריקים, אלה שהולכים לפסטיבלים למיניהם. מדובר לרוב בבני מעמד הביניים, אבל הם באים מרקע מאוד שונה. יש מישהי שנולדה בבית חסידי בירושלים, חזרה בשאלה ונודתה מהבית, ורק כשהיא באה אלינו היא פתאום הבינה למה באמת התכוונו החסידים כשדיברו על התפילה. כשהתחלנו את הפעילות, לא היתה לנו שום יומרה להפוך לקהילה. היינו 20 איש, אבל היום יש לנו בערך 400 אנשים רשומים. השנה עשינו בפעם הראשונה תפילות בימים הנוראים וגם בר מצווה. עכשיו אנחנו מתחילים גם לעבוד על משהו חברתי, כי לא באנו רק להתפלל ולהגיד איזה יופי, כמה רוחניים אנחנו".

את העובדה שהקהילות הללו התגבשו רק בתקופה האחרונה תולה גוטפריד לחובת הנסיבות ההיסטוריות. "מצד אחד", הוא אומר, "הציונות ניסתה להתרחק מהיהדות. מצד שני, האורתודוקסיה הצליחה לשכנע כמה דורות, שהיהדות היא או הכל או לא כלום. או שאתה כמוהם או שאתה בכלל גוי. עכשיו סוף-סוף זה משתנה. אנחנו לומדים את המקורות בצורה פלורליסטית ופתוחה דרך חוויית התפילה. יש הרבה אנשים שבכלל לא מכירים את המילים של התפילות, זו הפעם הראשונה שהם נוגעים בזה.

"אנחנו רוקדים, וגם הצד המוסיקלי מאוד משמעותי בעיצוב התפילה שלנו. יש לנו כמה נגנים, פסנתרנים, כנרים, מתופפים. הם לא באים לנגן כמו איזו חלטורה, הם ממש מתפללים עם המוסיקה שלהם. זו אלטרנטיבה חדשה שמדברת לציבור מאוד גדול של אנשים. אנחנו מאמינים שבלי תוכן יהודי, אין לנו מה לחפש פה".

יהדות הלייט החדשה מסתמנת כפתרון לא רע גם עבור העולים שבאו מארצות עם שיעור התבוללות גבוה. בעוד שהממסד האורתודוקסי לא בדיוק מדבר אליהם, וגם לא ממש ממהר לחבק אותם, הקהילות החילוניות-יהודיות מתאימות להם כמו סל קליטה לעולה חדש. לב קטקוב, מתמטיקאי בן 25, עלה לארץ מרוסיה לפני שנה ושלושה חודשים בגפו, ואומץ על-ידי חברי "חכמת הלב", שגם עזרו לו למצוא עבודה בחברת היי טק.

"הם עוזרים הרבה", הוא מחייך. "אין לי חברים ומכרים בישראל, ועכשיו יש לי קהילה. אני בטוח לא אהיה דתי, אבל אני רוצה להכיר את המורשת שלי. זה היה חסר לי, ואני חושב שזה חסר לכולם, או שאנשים פשוט לא מבינים שזה חסר להם. לא תמיד יש לי זמן להגיע לכל פעילות, בעיקר אם זה בחגים או בשבתות, ואני גם לא מכיר את כל השירים והתפילות, אבל צריך להתחיל ממשהו".