ויחי: במלוא הדרו דווקא בהיעדרו

בפרשה שלנו, יעקב מברך את ילדיו. הדמות המרכזית שמקבלת את ברכת המלוכה היא יהודה. המפתח לברכה ולהבנת התודעה המשיחית של ההארה - מושג מרכזי בחכמה העברית - נחשף במשפט מחץ בפרשה שלנו: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". חוקרי המקרא שואלים בצדק: מדוע המשפט נכתב בלשון עתיד? הפתרון לחידה טמון בכך שבעבר, יהודה אכן איבד את מטהו וחותמתו - ותהליך השבתם הוא שמעלה אותו למלוכה ולתודעה המשיחית. כדי להבין את התפישה היהודית המיוחדת הזאת, אנחנו צריכים לחזור אחורה, לסיפור יהודה ותמר.

אחרי מכירת יוסף, עוזב יהודה את חברת אחיו ולוקח לו לאשה את בתו של איש כנעני. מהאיחוד נולדים שלושה ילדים.

יהודה משיא את בנו הראשון, ער שמו, לאשה ממוצא לא ידוע, תמר. ער אינו מוצא חן בעיני ה' והולך לעולמו מבלי להשאיר צאצאים. אז, בהתאם למקובל במזרח הקדום, נותן יהודה את תמר לבנו השני, אונן. האחרון מסרב לתת את זרעו כדי לעבר את תמר, ואלוהים ממית גם אותו. הבנים אמנם מתו בגלל חטאיהם, אך יהודה מאשים את תמר ובמקום להשיאה לבנו הצעיר, הוא מגרש אותה מעליו ומורה לה להמתין בבית אביה עד שהצעיר יגיע לבגרות. כמובן שאין בכוונתו לאפשר לשלה, הבן היחיד שנותר לו, לשאת אותה לאשה, אחרי ש"הרגה" את אחיו הגדולים.

יהודה מתחמק מאחריות כלפי כל אחד בסיפור. אין הוא ממלא את חובתו לשני בניו המתים, היכולים - לפי המסורת המקראית - לקבל חיים אפילו אחרי מותם, דרך המשך השושלת. מעשהו, לפי אותה מסורת, שווה ערך להמתתם בשנית. הוא גם אינו ממלא את חובתו כלפי צעיר בניו - ייעודו להינשא לתמר, אך אביו מונע זאת ממנו. ולבסוף, אין הוא לוקח אחריות בעניינה של תמר, כשהוא מסרב לתת לה את שלה. בכל שלוש מערכות היחסים משתמט יהודה מאחריותו האישית. אחריות אישית צומחת מתוך תחושה של עצמיות; זה בדיוק מה שחסר ליהודה בנקודה זו של הסיפור.

אילו הסיפור היה נגמר כאן, היה ספר בראשית הופך לטרגדיה פאסימית על טבע האדם. אך במקום הזה נכנס לתמונה המדריך והמלאך של יהודה. כפי שקורה לעתים קרובות, זוהי אשה שהייתה חלק מחייו במשך שנים רבות, אשה שמעולם לא ראה אותה כפי שהיא באמת - תמר, אלמנת שני בניו.

ה"פרוצה" מתעברת

"וירבו הימים", ותמר עדיין בבית, מחכה לבנו הצעיר של יהודה. היא יודעת ששלה כבר בוגר ושיהודה לא עמד בדיבורו. כשהיא שומעת שיהודה מתקרב לעיר מולדתה, מתחפשת תמר ומופיעה במסווה של זונה, מכסה את פניה ומחכה לו. יהודה רואה אותה בצד הדרך ומציע לה תשלום של גדי במשא ומתן ביניהם. תמר, שמודעת מאוד ליכולתו של יהודה להבטיח ולא לקיים, מתעקשת בערמומיות על אופן מסוים מאוד של תשלום - לא פחות מכל סמלי הזהות של יהודה. הוא נותן לה את החותם ואת הפתיל והמטה שהוא נושא איתו, ואז שוכב איתה. המפגש הזה נושא פרי, ותמר מתעברת.

מאוחר יותר שולח יהודה את אתנן הגדי כדי לקבל בחזרה את חפציו, ומוצא כמובן שהזונה נעלמה. נראה שהחותם, הפתיל והמטה - סמלי עצמיותו ומלכותו - אבדו. שלושה חודשים מאוחר יותר הוא שומע שתמר בהריון, וגוזר עליה דין מוות בשריפה. אין הוא מחבר בין הזונה רעולת הפנים ובין תמר אלמנת בניו. תמר אינה מוחה כשהיא מובלת אל המוקד, היא פשוט שולחת את החותם, הפתיל והמטה ליהודה עם המסר: "אני נושאת בבטני את ילדו של האדם שחפצים אלה שייכים לו". יהודה מזהה את ערבונו, מצווה לשחררה מיד ואומר: "צדיקה ממני". כעבור זמן יולדת תמר תאומים, שמתחילים את השושלת המלכותית של יהודה.

מה מנסה המקרא ללמד אותנו במעשייה מוזרה, דרמטית ולפעמים גם סרת טעם זו? אחת מנקודות הציר בסיפור היא דרישתה של תמר לעירבון כדי להבטיח את התשלום. היא רוצה עירבון שיהיה ביטוי לתחושת העצמי של יהודה. זה בדיוק מה שתמר מנסה לשדר לתת מודע של יהודה - את הצורך שתהיה בבעלותו תחושה בסיסית של עצמיות. "עירבון" היא מילה הלקוחה מתחום החוק. היא מציינת ערבים להלוואה שחייבים בתשלום, אם הלווה נכשל בהחזרת חובו. הערב נמצא בקו השני, קו של אחריות עקיפה. מלומד מקראי אחד הצביע בדקות הבחנה על המובן מאליו: יש כאן אדם שיש לו אחריות עקיפה כלפי תמר, והוא לא אחר מאשר יהודה עצמו. אם מסרב הוא לתת לה את שלה במקום בניו, עליו לשאת אותה בעצמו. יהודה הוא אפוא הערב. הוא נושא באחריות מיד שנייה. לכן, כשתמר דורשת עירבון מיהודה, היא למעשה דורשת את יהודה עצמו. מכיוון שסירב למלא את חובותיו כלפיה, היא באה לתבוע את המגיע לה.

התבוננות קרובה במצבו מגלה שאין הוא מחוייב לגורלה של תמר רק בעקיפין; היא מצליחה להראות לו לבסוף שהוא אחראי

לה באופן אישי וישיר. יהודה מחוייב לתת את בנו הצעיר לתמר כדי לספק יורש לבניו. אם אין הוא רוצה שהבן שנותר אחרון יישא את תמר - אזי יש רק אדם אחד אחרון שיכול למלא את אותן דרישות משפחתיות: הוא עצמו. כשהוא מסתתר מאחורי צעירותו של בנו הצעיר ומה שנראה כ"מזלה הרע של תמר", יהודה בוחר שלא להכיר בכך שהאדם האחראי באופן ישיר לתמר בסיפור זה הוא לא אחר מאשר הוא עצמו.

מטרתה של תמר היא שיהודה יתבע לעצמו מחדש את תחושת העצמי שלו. היא מנסה לעורר עימות שיוביל לכך שהוא ידרוש בצדק את המטה, החותם והפתיל, המייצגים את אישיותו. תגובתו לאתגר ברורה ומיידית: "צדקה ממני". הוא מקבל שהחפצים הם שלו, ולכן גם הילד שבבטנה הוא שלו. בעצם, הוא מקבל שהנסיבות שהובילו למאורעות היו באשמתו. הוא מכיר בכך שלא יכול להיות עצמי ללא אחריות. תכונה זו היא שמעניקה לו את המלוכה והתודעה המשיחית, העתידות לצאת מיהודה ומבית דוד.