רואה הכל

בשורה, שבריר שנייה שחולף כמצמוץ עין, מפגש מקרי או תקרית פרוזאית לכאורה מובילים את גיבורי סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה, "שנת אפס", לשינוי משמעותי בחייהם. מנקודה זו שום דבר לא יהיה כשהיה. כמו בסרטיו הקודמים, "לנגד עיניים מערביות" ו"בסמה מוצ'ו", גם סרטו הנוכחי הוא צומת גדול של סיפורים מצטלבים, פורטרט עכשווי רב-שכבתי של אנשים מהחיים על הפגמים והחולשות שבהם. "אני שבוי אחר דרך העבודה שלו והתוצאות שהוא משיג", אומר מוני מושונוב שמגלם בסרט תפקיד מר-מתוק ונוגע ללב של גבר עיוור שכלב הנחייה שלו נדרס למוות בתאונת פגע וברח.

הדמות של מושונוב, כמו שאר הדמויות, מגיעה לנקודת הבנה, השלמה וקבלה. "לא עבדנו עם תסריט. פיצ' לא רצה שנדע יותר ממה שהדמות שלנו יודעת. הוא מידר אותנו בכוונה וזה קושי שצריך להתמודד איתו", משחזר מושונוב, "זה יכול ליצור בעיה ברמת האגו כי שחקנים מחזיקים מעצמם אנשים חושבים שרוצים לדעת. אותי זה הביא למקום של התנגדויות אבל זה התאים לתסריט, זה היה חלק מהסיפור ומהמניפולציה שהוא עשה עלינו".

זה הסרט השני שמושונוב מצלם עם פיצ'חדזה, אבל ההערכה הרבה שהוא רוחש לבמאי התחילה עוד קודם. "כשראיתי בפעם הראשונה את 'לנגד עיניים מערביות' הייתי בקולנוע עם אולי ארבעה אנשים", הוא נזכר, "כשהסרט נגמר רציתי לצאת לרחובות ולצעוק: תראו, קורה פה משהו. יש פה יוצר ענק ואתם שותקים! קולנוע זו יצירה דרמטית שמספרת סיפור דרך אלמנטים חזותיים בצורה קיצונית. למצלמה יש תפקיד, לתנועה שלה יש תפקיד וכך גם לצבעים, לקומפוזיציה ולמעברים בין הסצינות. בכל אלה הוא מאסטר. אני לא חושב שיש מישהו שעושה את זה טוב כמוהו בתקופה הנוכחית בארץ. יש לו יכולת מדהימה לתת ביטוי לנפש דרך צורה. אין כמוהו בשילוב המופלא הזה שבין אמנות פלסטית לאמנות דרמטית. הוא עקבי בעשייה שלו ואני מסיר בפניו את הכובע כי הוא נלחם על האפשרות לעשות את זה בדרכו. הוא עונה על כל מה שמצוי תחת הערך אמן".

לא היה קל למושונוב להתרגל לעיוורונה של הדמות. "מצאתי את עצמי רוצה לרוץ עם העיניים למקומות של תקשורת. גיליתי שיש משהו מכונס בעיוורון וזו היתה נקודת המוצא, מפתח לדמות. התחבטתי איך לעבוד עליו ואחרי מפגש עם בחור יקר בשם איציק שעובד באגודה לכלבי נחייה, הבנתי שזו טעות להתעסק במה שאני לא, כלומר בזה שאני לא רואה. הייתי חייב לגלות מה אני כן. הפתיעה אותי מידת ההומור העצמי אצל עיוורים, אם אפשר לדבר בהכללות. יש באירוניה הזו הרבה כוח. התחברתי לבדידות שלו, לזה שהוא מתבונן מהצד. מבין כל הדמויות אני חושב שהוא הכי רואה, איש מאוזן".

"הסרטים של פיצ' מתרחשים בעיקר בתל אביב שנמצאת תמיד ברקע, נוכחת ביופייה האמיתי ובאסתטיקה שלה. ישראל בכלל, דרך המצלמה שלו עוברת פילטריזציה. זה קורה פה ומצד שני זה סיפור אוניברסלי. יש לו את היכולת להפוך אותנו למה שאנחנו כל כך רוצים להיות – עם ככל העמים".

"זה קסם. מנשה הוא קודם כל קולנוען, הוא למד קולנוע והגיע למשחק דרך זה. נורא כיף לשחק עם קולנוען ואני כל הזמן לומד ממנו. וקרן היא פנומן. היא לא דומה לכלום. אני לא חושב שיש בעולם עוד אחת כמוה. יש לה סוג מיוחד של יכולות שמרכיבות אותה".

"זה נושא שמעסיק אותו לאורך כל הסרטים שלו. אכזריות וחמלה לא תמיד הולכות ביחד אבל שני הניגודים האלה קיימים בנו ובשבילי, כשחקן, זה תענוג גדול לגלות את ההפכים ולמצוא בעצמי את היכולת לסלוח ולקבל את האכזריות. יש את אלה שבוחרים בנקמה ואלה שבוחרים בלהמשיך הלאה. אדי בוחר לסלוח. לא רק ת"א מצולמת כמות שהיא, גם המצוקות של אזרחיה מוצגות באור טבעי. יש התמודדות של אישה צעירה עם המשבר הכלכלי הקשה שאנחנו חיים כשברקע נשמעים נאומים של ביבי. יש בקטנה את עניין העובדים הזרים. כל זה קיים בנגיעות. זה לא העיקר אבל זה חלק ממה שמרכיב את סיפור החיים שלנו".

"רק הומור את מתכוונת. בגלל זה בשביל הקהל הרחב שרואה אותי בתיאטרון או בקולנוע לראשונה אני גילוי. כשהייתי בעיצומה של חווית 'זהו זה' עם העבודה היומיומית המטורפת סביב השעון במשך 20 שנה, ידעתי שיבוא יום ואני אשחק בקולנוע. כבר אז ידעתי שזה לא ילך ביחד. אי אפשר לשמר פרסונה טלוויזיונית מסוימת על בסיס יומיומי ולשכנע את הקהל בקולנוע שאתה לא רק זה. קשה לקהל לנתק שחקן, שאיתו יש לו מערכת יחסים יומיומית, מההקשר. זה מצער אבל אני מבין את זה. אני חושב שבשביל לעשות קולנוע מסוג זה של פיצ'חדזה ודובר קוזאשווילי צריך להיות קצת אנונימי, קצת לא מוכר, להתרחק ממה שהקהל מכיר בך ובכך לאפשר לו להאמין שלא רק שאתה יכול לבצע תפקידים אחרים, אלא שאתה אחר. זה מהותי. לא רק הטלוויזיה מקטלגת, גם המבקרים שבויים בקונספציות ואני אומר את זה כמובן מתוך פגיעה. אני מדבר על 'מותו של סוכן' שהיה כשלון גדול שרובץ עלי לא בגלל שההצגה לא הצליחה מסחרית. הפריע לי שכולם יצאו מנקודת הנחה שווילי לומן, הדמות שאני מגלם, צריך להיות גדול ממדים בגלל ששיחקו אותו אנשים גדולי ממדים לפני. הקהל חושב שאתה התפקיד שאתה משחק ומבקרים חושבים שהאינטרפרטציה היא התפקיד".

"כשסיימתי את הלהקה הצבאית יכולתי ללכת לתיאטרון הפתוח ולעשות תפקידים בהפקות מסחריות. בחרתי בדרך אחרת שלימדה אותי שאני לא רק בן אדם מצחיק. הטלוויזיה היא מקום אכזרי. גורלות של אנשים נקבעים שם בשניות. אני חווה גם את הקטלוג הזה אבל האמת, קשה לי להתייחס אליהם ברצינות וזה לא שאני לא נהנה לעבוד בטלוויזיה. 'קצרים' זה כיף אטומי. אפרופו מסחריות במפה הטלוויזיונית, הקונספט שלה הוא להצחיק במעט זמן, מה שמאפשר לך לזפזפ בתוכנית של עצמך. אבל עד שמשחררים תקציבים מוציאים לך את הנשמה. מה שמדהים בסיפור של 'קצרים' זה שזו תכנית בריטית שנרכשה ותורגמה לעברית. אבל היו רק 12 תוכניות אז כתבנו חומרים מקוריים שלנו ועכשיו האנגלים, שראו את התכניות, התחילו לקנות אותנו בחזרה. היינו אמורים להתחיל לצלם עוד עונה אבל כנראה שלא תהיה וזה חבל. זה מקום מאוד אכזרי הטלוויזיה".

"מאוד, שזה יהיה ברור".

"זה מורגש בכל. אני לא יכול להתכחש לעובדה שהטלוויזיה מאוד עזרה לקריירה שלי. אבל הבעיה היום היא קודם כל אצל שחקנים שמגיעים להבנה שאם הם לא בטלוויזיה הם לא קיימים. זו צרה גדולה. אותי קיבלו לטלוויזיה כיוון שהייתי שחקן תיאטרון. היום כבר בבתי הספר לתיאטרון מחנכים את התלמידים איך לעשות אודישנים לטלוויזיה. זו טיפשות שגובלת בטמטום. אני מאמין שהתיאטרון הוא נצחי. אי אפשר להשוות בין חווית התיאטרון לבין החוויה הקולקטיבית של לשבת מול הטלוויזיה. אין לאינטימיות הזו שנוצרת בין הקהל לשחקנים שעל הבמה מתחרים. לקולנוע, מצדו, יש גם את הבעיות שלו. גם בו יוצרים נדרשים לנוע בין הטיפות בתוך סביבה קשה מאוד ולספק צרכים של הרבה אנשים. בקולנוע, בתיאטרון או בטלוויזיה מה שחשוב הוא הנאמנות לעצמך וליצירה שלך. האמנות היא קודם כל כלי ביטוי, אבל היא גם מקצוע שכולנו מנסים לנווט בו. גם אני עושה כל מיני דברים שהם בפירוש לא אמנות, זה מס שצריך לשלם. מצד שני אני שומר על נאמנות לערכים. אני בא מבית מאוד מרובע במובן הזה, בית שבו אמרו לי שאם אני רוצה להיות שחקן אז שאלך ללמוד באוניברסיטה. אני מאושר מהדרך, היא גרמה לי להבין שהיו פה לפני ושאני ממשיך דרך של אחרים. זה חשוב".

"אני מת על זה. התחלתי עם 'הכסאות' של יונסקו ובסוף החודש אני מתחיל לביים ב'הבימה' קומדיית מצבים אנגלית שנונה ומצחיקה מאוד בשם 'חתונה מושלמת' שמטרתה, בוא נאמר את זה בגלוי, לעזור לתיאטרון מבחינה כלכלית. כשאני חושב על עצמי כבמאי אני נזכר בפרויקט המחזת מחזות של צ'כוב שהיה לי כסטודנט בחוג לתיאטרון. מצאתי מחזה שאהבתי אבל היה צריך לתרגם אותו. אמרו לי תתרגם ותעבד. לא חשבתי בחיים שאני יכול לעשות את זה אבל הסתבר שכשאין ברירה אתה יכול להיות הכל. לאורך השנים מצאתי את עצמי כמה פעמים בלי עבודה עם כל ההצלחה הגדולה של 'זהו זה' אז יזמתי עבודה. בשנת 1982, כשפרצה מלחמת לבנון, היה משבר כלכלי נורא. לא היתה ברירה, היינו צריכים לפרנס, אז יזמנו את 'ערב חד פעמי' עם גידי גוב, יוני רכטר, שלמה יידוב ובר אבא. זה היה אשכרה בשביל פרנסה ועם זאת זה היה אחד מערבי הבידור האמנותיים ביותר שהשתתפתי בהם".

"ממש לא. אתה מוצא את עצמך מגלם תפקידים של אבא או סבא במקרה הטוב. זה לא סקסי. יתרון יש בלהיות צעיר ושאפתן".

"אני אף פעם לא מבסוט, באמת. אני מקבל את עצמי כשחקן מבצע אבל אני רוצה לכתוב וחסר לי תחת לשבת מול המחשב. יש לי ידידה שכותבת מקצועי כבר מלא שנים. כל הדרייב שלה לכתיבה התחיל כשהיא קראה במקרה איזה תסריט שהציעו לידיד שלה ואמרה שהיא יכולה לכתוב עשרה כאלה. היא גילתה שהיא יכולה לעשות את זה. אז אני מאוד מאושר ממה שאני עושה אבל מאוד ביקורתי כלפי בהקשר של מימוש בתחומי יצירה נוספים".

"שאלת על הגיל, היתרון הגדול בצבירת השנים הוא ביכולת לראות את עצמך, להבין את עצמך ולהכיר יותר לעומק את האיכויות שלך. במשך שנים דברים שאחרים ראו בי, אני עצמי לא זיהיתי בי. את האיכות המסוימת הזו שאני מביא על הבמה, אני חושב שאני יכול להביא היום גם בכתיבת דיאלוגים. את זה אני רוצה להוציא החוצה ככותב. הבאתי את זווית הראייה שלי על בני אדם כבמאי וראיתי שזה מעניין אנשים לשמוע מה יש לי להגיד לא רק כשחקן. אני עסוק עכשיו גם בכתיבה של סדרה קומית לטלוויזיה. זכיינים ראו הוזהרתם. זה לא סגור עם אף אחד ואפילו לא ביקשתי עדיין כסף לפיתוח. אני מתייחס לזה כמבחן שלי מול המחשב".