בדרך לשרונה: כמעיין המתפגר

בשנת תרפ"א פירסם אחד מגדולי החוקרים של ארץ ישראל, ישעיהו פְּרס, את ספר המסעות בארץ ישראל וסוריה הדרומית, על פי הזמנת חברת אקספרס ארץ-ישראלי (כך במקור). הספר הפיץ בעת ובעונה אחת בירושלים, בברלין ובוינה את דבר קיומה של חוות הפועלים הקטנה שרונה, במרחק שלושת רבעי שעה הליכה ממערב ליבנאל במעלה ואדי פג'אס (היום נחל יבנאל). החווה, כך מסופר, נוסדה בשנת 1913, שטח אדמתה 5,000 דונם והם מעובדים בחלקם על ידי קבוצת פועלים קטנה. כאן, לפי דברי פרס המלומד, עמדה בעבר השרון, שהיתה אחת מערי מלכי הכנענים שלכד יהושע בן נון.

בעדות מקומית, שנרשמה עוד לפני הקמת המדינה, עשר שנים אחרי שגיאתו של י' פרס באשר לשרון, מתאר אחד המשתתפים בטקס העלייה לקרקע של שרונה כיצד באותו יום רכבו בראש "חיילי" ארגון "השומר" ואחריהם הלכו הפועלים המזוינים בתהלוכה יפה שהיה בה אומץ רוח והתרוממות הנפש. החיילים רקדו-דהרו על הסוסים בחרבות שלופות, הפועלים הלכו אחריהם בשירים ובמחולות ובמאסף נסעו חמש עגלות.

לא ברור לי מה נסע שם בעגלות, אבל האמת העצובה היא שפרק זמן קצר אחרי הפנטזיה התמימה הזו, המקום ניטש וחרב. הוא מעולם לא הגיע למה שהגיעו חוות הפועלים השכנות בסג'רה ובכינרת.

עד שלא באו מתיישבי שרונה העכשוויים, במבצע "חומה ומגדל" של סוף שנות השלושים, ולא הקימו את המושב במתכונתו היום, היו אדמות השרון הקדומה נטושות ומוזנחות.

מששוקמה שרונה, נמצאו לה לא רק אדמותיה מימי היותה חוות פועלים הוזים ונוצצי עיניים, אלא גם אדמות השכנה, החרבה אף היא – סבת. אנשי שרונה קוראים למקום ספט (כמו החצי הראשון של ספטמבר...), ועבורם זה חלק ממאגר הקרקעות ונוסטלגיה מן הימים של הבאת המים בעגלות מהמעיין שם.

בערך 50 שנה קודם להופעתם של אנשי שרונה במקום, התרוצץ כאן הצרפתי ויקטור גרן, "עוד אחד" מן האירופים שנמשכו אל ארץ הקודש כבחבלי קסם והניחו ביומניהם את המסד למחקר ההיסטורי-גיאוגרפי-פוליטי-אתני של הארץ, שמקורו כמובן במירוץ העוועים להוכחת הבעלות הלאומית על הקוצים והאבנים. הוא מספר על המקום בזו הלשון: "בשעה 8:35 הגעתי לכפר סבת. על יד מעיין מסוגר בבריכה עגולה קטנה מכסות את פני הארץ חורבות בתים רבים, ורק באחדים שעודם עומדים יש דיירים. פה ושם פזורים בורות מים חצובים בסלע. על פסגת גבעת העיירה הקדומה, שבאתרה נבנה הכפרון החדש, רואים שרידי בניין איתן של אבני גזית, ודומה שהיה לו ייעוד צבאי... (יש סברה שמדובר כאן בביצור צלבני – ס.ב.י)". ויקטור הלז מתאר גם מסגד ושרידי כנסייה.

ואגב כפר סבת, שמו הערבי נגזר משמו של הכפר היהודי הגדול מן התקופה הרומית-ביזנטית, כפר שובתאי, הוא בית שבת השומרונית, היא שבתן הכנענית. המאה הי"ט, ובעיקר שלישה האחרון, היתה תקופה רעה ליישוב בארץ. עשרות כפרים ניטשו ונעזבו בשל המלחמות שטלטלו את המזרח התיכון עם התגברות המגמות הלאומניות-אימפריאליסטיות של אירופה ובד בבד עם היחלשותה והתפוררותה המתקרבת של האימפריה העותומנית, אז בעלת הבית של ארץ ישראל.

בדואים מסוריה חדרו לארץ והפכו לחלק מן המרקם האנושי שלה, מהגרים מן הדלתה של מצרים נהרו לכאן בהמוניהם, מושגים פוליטיים כמו לאומיות פלסטינית ולאומיות יהודית החלו אז לנסר בחלל האוויר, ואפנדים פיאודלים, בעלי הקרקעות בארץ, ראו בבנקאות היהודית העולמית – שנציגים בולטים שלה החלו לקנות כאן אדמות – את מי שיגאל אותם מתשלום מסי קרקע גבוהים לסולטן עבור אדמות זיבורית לא מעניינות.

כרגיל, מי ששילם בגופו ובזיעתו על התהליכים ההיסטוריים, היו עלובי החיים, האריסים והפלחים, אשר חיו בין חורבותיה של סבת. אבל אנשי שרונה של "חומה ומגדל" כבר לא ראו בעיניהם את הכפר החי סבת. המעיין הקדום, עין אלבלד (כלומר מעיין הכפר), שהגיר את מימיו לבריכת אבן, היה להם מקור מים חיוני. הם הכירו עוד שני מעיינות של הכפר לשעבר, האחד מחוץ לכפר, ועל כן נקרא אל עין אלבעידה (המעיין הרחוק), והשני ממש רחוק, בעיקול ואדי אלמעלקה, הוא עין אם אלעלק (מעיין הפטל). והיום מה? היום אין כמובן כפר סבת. יש שם חורבה נאה, כמה עצי אקליפטוס והמון משוכות צבר. בריכת האבן של המעיין נעלמה מזמן (היום הוא נקרא עין שבתאי) ומימיו ניגרים אל המדרון. מי שנהנה מהם אלו עיזים ומטיילי החברה להגנת הטבע.

אל עין אלבעידה נקראת היום עין אוד. גם שם יש אקליפטוסים, אבל אין סברס. את בריכת האבן הנהדרת של המעיין שיקמו, הקיפו גדר מפני בקר עתיר הפרשות, ומנסים להשמיד את אווירת הבדידות שלו באמצעות סככה מפלצתית.

עין אם אלעלק לא נקרא בשום שם. הוא גם לא מסומן במפה וסימנו הוא חורשה קטנה של עצי שיזף עתיקים וגדולים על המתלול מצפון לשרונה, שקתות אבן עתיקות ומקור נביעה רע מראה, שבימי קיץ ארוכים מדי הוא בכלל לא נובע. לעומת העדר מים מתחת לעצי השיזף, מצטיין המקום בעודף גללי עיזים, הקרויים במקומותינו ציגענע בובקעס...

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים "הגליל התחתון, העמקים והגלבוע" (מס' 3).