לעזאזל, המדינה הזו גם שלי

אני בונה חלום שיצעיד אותנו לעתיד טוב יותר, בו הכוח המשחית את הנורמות השלטוניות יהיה סיוט מאתמול. אני בונה חלום בו הפחד והטרור מכוחות התאגידים, העוטים מסיכות חברתיות, ייעלם ויתפוגג. אני בונה חלום בו החופש להביע דעה הוא ערך קדוש ומוחלט שלא מוביל לנידוי, כאב וכאוס אישי. אני בונה חלום בו שופט יהיה חומת מגן אנושית בפני המושחתים שמובילים אותנו במורד מדרון חלקלק המשומן בכסף. אני בונה חלום בו יפורקו האחוזות של בעלי ההון בתקשורת והיא תשוב לתפקידה כשומרת הסף של הדמוקרטיה. אני בונה חלום בו הכלכלה תדע ליצור בלמים שירסנו את הדורסנות הקפיטליסטית.

לעזאזל, המדינה הזו גם שלי. השתתפתי בסרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה", טענתי אידיאולוגית נגד תהליך ההפרטה של מפעלי ים המלח, שפגע אנושות בהתפתחותה של העיר דימונה, ופוטרתי. מעובד קבלן המתפרנס למחייתו הפכתי למובטל מר נפש, מאדם שגבו זקוף הפכתי לאדם כועס ומנודה חברתית מפחד הטרור התעסוקתי. הייתי אדם אנונימי, איש מהיישוב, אך סומנתי על-ידי התאגיד כמודל לענישה.

אני יושב בלילות הארוכים בוהה במסך, ועם עלות השחר רואה את רעייתי יוצאת לעבודה ומשפיל עיניים בכאב. הילד הצעיר כבר התרגל לנוכחות שלי ולאוכל שאני מכין כשהוא שב מבית הספר. הבן המשרת כקצין בצה"ל מגיע לחופשות ושואל "מה חדש?", ואני שותק. הבת סטודנטית מדברת עם אמה בשקט, אני מתעלם והלב מתפוצץ. היא עובדת כמלצרית כדי לממן את הלימודים האקדמיים שלה ואני, כאבא, לא מסוגל לתת כתף. מבזיקה בי המחשבה "האם גם פה כשלתי כאבא?". קצבת האבטלה נגמרה ואיתה הגיע המכתב מהביטוח הלאומי שמודיע לי שאני זכאי להבטחת הכנסה. גבר בן 46, בריא בגופו ובנפשו, הופך לנתמך סעד בדרך לתוכנית ויסקונסין.

אני בונה חלום שבו ישראל היא מוקד למאבקים אינסופיים שמטרתם לבנות חברה צודקת. אני בונה חלום בו זכויות האדם לא נמכרות למען רייטינג מתפרץ, שבו פועלים עובדים לא חוזרים עניים הביתה. אני בונה חלום שבו מצוקות חברתיות אינן נטל על גב הכלכלה הישראלית, והעוני הוא תופעה נסבלת המטופלת בחמלה מעשית. אני בונה חלום בו מי שידע לעלות לחלל ידע גם לרדת אל העם ולהביא לו מזור. אני בונה חלום שאין בו ריכוזיות יתר של משפחות ההון, וכספי המדינה ואוצרותיה לא ניתנים לתאגידים שפשטו על מסדרונות השלטון כתמנון רב זרועות.

לעזאזל, המדינה הזו גם שלי. נולדתי בדימונה, סיימתי את לימודיי, התגייסתי לצה"ל, השתחררתי, התנדבתי ליחידה המיוחדת ללוחמה בטרור, התחתנתי, נולדו לי שלושה ילדים, פתחתי עסק למחשבים שקרס כלכלית, נסעתי לירדן ורקמתי קשרים בבית המלך, נטעתי את בוסתן השלום למען העתיד. ילדיי גדלו, הבכורה, קצינה במילואים, לומדת היום באוניברסיטה העברית בירושלים. הבן האמצעי התגייס לצה"ל ומשרת כקצין בצנחנים, הקטן עדיין תלמיד. אישתי עובדת מדינה, אני הייתי עובד קבלן, שנינו משלמים מסים כל חיינו. בנינו משפחה בישראל, משפחה בעלת תעודת זהות המקנה זכויות ודורשת חובות. את החובות למדינה מילאתי, אבל הזכויות שלי נרמסו ברגל גסה עד לכדי כאב המפלח את התודעה.

אני בונה חלום שבו האזרח יממש את זכותו לחיים במדינה דמוקרטית לא רק ביום הבחירות. אני בונה חלום שבו דיבורים על הפיכה, מהפכה, מרד, מלחמת אחים ודם אחים לא יהיו עוד מטבעות לשון. אני בונה חלום שבו כוח האכיפה מרתיע, בו זכויות אינן מטבע עובר לסוחר. אני בונה חלום שמשמר את כבוד האדם ומעצים אותו בסביבתו וקהילתו. אני בונה חלום בו תרד המסכה מעל פניהם של עובדי הקבלן, הישראלים השקופים לממשלה, למעסיקים ולחברה הישראלית. אני בונה חלום בו קיים צדק חלוקתי ושוויוני ללא הבדלי דת גזע ולאום.

לעזאזל, המדינה הזו גם שלנו. החיים בתוכנו הקריבו את בנותיהם ובניהם לתקומתה של ישראל. החיים בתוכנו עמלו בזיעת אפם, חרשו, זרעו וקצרו את תנובתה של הארץ זבת החלב והדבש. הם הלמו בסלעים וסללו את שביליה ודרכיה, חפרו באדמת הטרשים ויצקו את יסודות הבניינים שהפכו אותנו מעם נודד לעם היושב על יסודותיו. החיים בתוכנו נטעו את הברושים, האקליפטוסים, הערבה, התאנה, הרימון, התפוז והזית, וחצבו את הזהב הלבן לתפארת התעשייה. החיים בתוכנו בנו מרגמה ולוויין החג בחלל הרחוק, ואוניברסיטאות שהכשירו מדענים, רופאים ומהנדסים, אנשי רוח, תרבות וחינוך. לעזאזל, המדינה הזו גם שלנו. אז למה יש בתוכנו כל-כך הרבה חיים המהלכים כמתים?

אני בונה חלום בו הנזקקים והזקנים הם לא עוד טור בגרף, שבו למובטל מאונס לא יקראו פרזיט. אני בונה חלום בו משפחות חד-הוריות מקבלות תמיכה ולא כתישה, שבו מערכת הבריאות מרפאת את כולם, לא רק את העשירים ובני משפחותיהם. אני בונה חלום בו חדורי אמונה ואחדות אחים נשב יחד בתוך שוחות לא רק במלחמה מול האויב, אלא גם בחיי היומיום. אני בונה חלום בו חיי הנכים הם גזירת גורל, ולא מתווספת אליהם גם גזירת אדם. אני בונה חלום שבו כולנו נפנים שאין לנו מדינה אחרת, והיא של כולנו.

לעזאזל, המדינה הזו גם שלי. אל תגנבו לי אותה - לי אין מדינה אחרת. עננים קודרים של שחיתות מצטברים מעלינו, בני התמותה החפצים בחיים. הם התחילו כענני נוצה, ושתקנו. הם התעבו, גדלו והתעצמו, והמשכנו לשתוק. רק רוח העם תעלים את העננים השחורים ממחוזותינו, ובאין רוח בעם נישטף בגשמי שחיתות אל נהרות העבדות והעושק. ואז, לעזאזל, גם מדינה לא תהיה לכולנו.

אין בדבריי מן הייאוש ורפיסות המחשבה, אין בהם חולשה של נפש האדם וגם לא נבואת זעם. אין בדמעותיי להרפות את מאבקי, ואין בכוונתי להמשיך להיות חי-מת מהלך בתוכנו. גם אם ינתקו את החשמל בביתי, ידוממו את קו הטלפון, יכבו את האינטרנט, יפסיקו את סעודות השישי, ירמסו את גאוותי ויכבשו את כבודי, אף אחד לא ייקח ממני את הזכויות שלי במדינה. נקודה. סוף.

לעזאזל, המדינה הזו היא שלנו, ואני בונה חלום העם הזה יעשה תפנית חברתית למען העתיד של כולנו.

• יצחק ג'קי אדרי הוא גיבור סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה" , שבעקבותיו ייסד את עמותת "מת"ח"