שבת

כמה שעות לפני עלות השחר, הנרי פֶּרוֹן, נוֹירוֹכירוּרג, מקיץ משנתו ומוצא שהוא כבר שרוי בתנועה, הודף מעליו את השמיכות ממצב של ישיבה, ואחר־כך קם על רגליו. לא ברור לו מתי בדיוק חזר להכרה, וזה גם לא שייך לעניין כמדומה. מעולם עד כה לא עשה דבר כזה, אבל הוא לא מבוהל ואפילו לא מתפלא קצת, כי התנועה קלה ונעימה בגפיו, והוא חש שגבו ורגליו חזקים במידה לא רגילה.

הוא עומד לו שם עירום על־יד המיטה — תמיד הוא ישן עירום — מרגיש את מלוא קומתו, משגיח בנשימתה הרוגעת של אשתו וחש את האוויר החורפי של חדר השינה על עורו. גם זו תחושה נעימה. השעון שבצד המיטה שלו מראה שלוש וארבעים. אין לו מושג מה הוא עושה מחוץ למיטה: אין לו צורך להתרוקן, והוא לא מוטרד לא מחלום ולא מאיזה פרט של יום האתמול, ואף לא ממצב העולם. בעמידתו שם בחושך דומה כאילו התגשם יש מאין, שלם ומוגמר, חופשי מכל מעמסה.

הוא לא עייף, על אף השעה ועומס העבודה בזמן האחרון, ומצפונו אינו מוטרד בגלל אף אחד ממטופליו האחרונים. לאמיתו של דבר הוא ער ודרוך, וראשו ריק ממחשבה, ורוחו מרוממת בלי פשר. בלי כל החלטה, בלי כל מניע, הוא מתחיל לנוע לעבר הקרוב משלושת החלונות של חדר השינה, והילוכו נינוח וקליל כל־כך שמיד מתעורר בו החשד שהוא חולם או מהלך בשנתו. אם כך הדבר, הוא יתאכזב. חלומות לא מעניינים אותו; האפשרות שזה קורה בעליל עשירה יותר. והוא לחלוטין הוא עצמו, אין לו ספק בכך, והוא יודע שאינו ישן עוד: לדעת את ההבדל בין שינה לעֵרות, לדעת את הגבולות, זו תמצית השפיות.

חדר השינה גדול ולא מגובב. בשעה שהוא מרחף ועובר בו בקלילות כמעט מבדחת, הוא נעצב רגע על סיומה הצפוי של החוויה, ואז המחשבה הזאת נעלמת. הוא עומד סמוך לחלון המרכזי, מושך ופותח את תריס העץ המתקפל הגבוה בזהירות כדי שלא להעיר את רוזלינד. במעשה הזה הוא אנוכי כשם שהוא מתחשב. אין הוא רוצה להישאל מה הוא עושה שם — וכי מה יוכל להשיב, ולמה לוותר על הרגע הזה בגלל המאמץ?

הוא פותח את התריס השני, מניח לו להיגלל אל תוך תיבתו, ומרים בשקט את חלון ההזזה. החלון גבוה ממנו במטרים אחדים, אבל הוא מחליק כלפי מעלה בקלות, מורם באמצעות משקל־נגד חבוי של עופרת. עורו מתכווץ כשהאוויר של פברואר זורם פנימה סביבו, אבל אין הוא חושש מהצינה. מן הקומה השנייה הוא משקיף על הלילה, על העיר השרויה באורה הלבן הכפורי, על העצים השלדיים שבכיכר, ותשעה מטרים למטה ממנו, על מוטות הגדר השחורים עם ראשי החץ, כמו שורה של חניתות. הטמפרטורה היא מעלה אחת או שתיים מתחת לאפס, והאוויר צלול. זוהרו של פנס הרחוב לא מחק לגמרי את כל הכוכבים; מעל לחזית של מלון "ריגֶ'נסי" מעברה האחר של הכיכר תלויים שרידיהן של קבוצות כוכבים בשמי הדרום.

החזית המיוחדת הזאת היא עבודת שחזור, חיקוי — מלון "פיצְרוֹביָה" של תקופת המלחמה חטף כמה פגיעות מן הלוּפְטוַפֶה — וממש מאחוריה מתנשא מגדל הדואר, עירוני ומרופט לאור היום, אבל בלילה, כשהוא מוסתר למחצה ומואר כהלכה — מצבת זיכרון נועזת לימים אופטימיים יותר.

ועכשיו, אילו ימים הם הימים האלה? מבולבלים ומפחידים, כך הוא סבור בדרך־כלל כשהוא לוקח פסק־זמן מהסבב השבועי שלו כדי להרהר. אבל הוא לא מרגיש ככה עכשיו. הוא נרכן לפנים, לוחץ את משקל גופו על כפות ידיו הנחות על אדן החלון, נפעם מריקוּת הנוף וצלילותו. דומה כי ראייתו - הטובה תמיד - התחדדה עכשיו. הוא רואה את הנציץ שבאבני הריצוף מנצנץ בכיכר הסגורה למכוניות, את לשלשת היונים שהמרחק והקור הִקשו למשהו כמעט יפה, כמו פזורת שלג. מוצאים חן בעיניו הסימטריה של עמודי הברזל השחורים וצלליהם הכהים עוד יותר, ופתחי הביוב המרוצפים אבן מעשה שבכה. פחי האשפה העולים על גדותיהם מעלים על הדעת שפע ולא זוהמה דווקא; הספסלים הפנויים הקבועים סביב הגנים המעגליים נראים כמצפים בטוב־לב לתנועה היומית שלהם — חבורות עליזות של עובדי משרדים בהפסקת הצהריים, הנערים השקדנים, הרציניים, מהאכסניה ההודית, זוגות אוהבים מלאי חדווה שקטה או שרויים במשבר, סוחרי הסמים של שעת בין־הערביים, הגברת הזקנה ההרוסה וצעקותיה הפרועות, הטורדניות. תסתלק מפה! היא צועקת שעות בכל פעם, וקולה קרקרני וצורם, כשל איזה עוף ביצות או יצור מגן־החיות.

כשהוא עומד פה, מחוסן מפני הקור כמו פסל שיש, שולח מבט אל עבר רחוב שרלוט, אל עבר בליל דחוס למראה של חזיתות, פיגומים וגגות נטויים, הנרי סבור שהעיר היא הצלחה, המצאה מבריקה, יצירת מופת ביולוגית — מיליונים רוחשים סביב הישגיהן המצטברים, הרבודים, של המאות, כמו סביב שונית אלמוגים, ישֵנים, עובדים, מתבדרים, רובם שרויים עמה בתואַם, כמעט כולם רוצים בהצלחתה. ופינתם של הפֶּרונים עצמם, הישג של תואם; הכיכר המושלמת שתכנן רוברט אדם, שמכתרת עיגול מושלם של גן — חלום בן המאה השמונה־עשרה שטובל במודרניות וחבוק בה, בתאורת הרחוב ממעל, ומלמטה בכבלים של סיב אופטי, ומים מתוקים צוננים שזורמים ובאים בצינורות, ומי־שפכים שמוזרמים בכיוון האחר ברגע של שכחה.

כמי שמורגל להתבונן בהלכי־הרוח שלו, הוא תוהה לפשר שיכרון החושים המסלף, המתמשך הזה. אי־שם ברמה המולקולרית אולי אירעה איזו תאונה כימית בזמן שישן — משהו כמו מגש משקאות שנפל, שהניע קולטנים כגון של דוֹפַמין לחולל אשד טוב ומיטיב של אירועים בין־תאיים; או שזו הציפייה ליום השבת, או התוצאה הפרדוקסלית של עייפות קיצונית. אמת, הוא סיים את השבוע במצב של אפיסת כוחות לא רגילה. הוא חזר אל בית ריק, ושכב באמבט עם ספר, שמח שאינו צריך לדבר עם אף אחד.

בתו המשכילה, המשכילה מדי, היא ששלחה לו את הביוגרפיה של דרווין הקשורה איכשהו לרומן של קונרד שהיא רוצה שיקרא, והוא עדיין לא החל בקריאתה — מסעות ימיים, גם אם הם גדושי מוסר השכל, לא מעניינים אותו ביותר. זה כמה שנים שהיא עסוקה במה שהוא לדעתה הבורות המדהימה שלו, מנחה את חינוכו הספרותי, נוזפת בו על טעמו הרע ועל חוסר הרגישות שלו. יש משהו בדבריה — היישר מבית־הספר אל בית־הספר לרפואה ואל עבודת הפרך של רופא זוטר, אחר־כך ההיבלעות המוחלטת בנוירוכירורגיה ששולבה באבהות מסורה — חמש־עשרה שנה כמעט שלא נגע בספר חוץ מספרי רפואה.

מצד אחר, הוא סבור שראה מוות, פחד, אומץ־לב וסבל די והותר למלא חצי תריסר יצירות ספרות. ובכל זאת, הוא מקבל את המלצות הקריאה שלה — הן האמצעי שלו לשמור על הקשר אתה בעודה הולכת ומתרחקת ממשפחתה אל עבר נשיות לא מוכּרת בפרוור של פריז; הלילה היא תהיה בבית בפעם הראשונה אחרי שישה חודשים — עוד סיבה להתרוממות־רוח.

הוא פיגר במשימות שהטילה עליו דייזי. בעיניים מטושטשות, כשאחת מבהונותיו מפקחת מפעם לפעם על זרימת המים החמים, קרא על המירוץ של דרווין להשלמת "מוצא המינים", ותקציר של העמודים האחרונים, שתוקנו במהדורות הבאות. בד־בבד הקשיב לחדשות הרדיו. מר בליקס קר־המזג נאם שוב באו"ם — הרושם הכללי הוא שערער את הטיעון בעד המלחמה. אחר־כך, מתוך ידיעה ודאית שלא קלט שום דבר, כיבה פרון את הרדיו, הפך את הדפים לאחור וקרא שוב. מפעם לפעם עוררה בו הביוגרפיה הזאת כיסופים נעימים אל אנגליה הירוקה, הנוסעת בכרכרות, הלבבית; פעמים אחרות נמלא דכדוך קל לנוכח הדרך שחיים שלמים מוּכָלים בתוך כמה מאות דפים — בתוך בקבוק, כמו צַ'טְני תוצרת בית. ולנוכח הקלות שבה הקיום, השאיפות, קשרי משפחה וחברים, כל החפצים האהובים שהיו בבעלותו של אדם זמן ממושך, יכולים להיעלם היעלמות מוחלטת שכזאת.

אחר־כך השתרע לו על המיטה לחשוב על ארוחת הערב שלו, ולא זכר דבר עוד. רוזלינד ודאי כיסתה אותו בשובה מהעבודה. מן הסתם נשקה לו. בן ארבעים ושמונה, שקוע בשינה עמוקה בתשע וחצי בליל שבת — אלה החיים המקצועיים המודרניים. הוא עובד קשה, כולם סביבו עובדים קשה, והשבוע נאלץ לעבוד קשה יותר בגלל מגפת השפעת שפרצה בקרב סגל בית־החולים — רשימת הניתוחים שלו היתה ארוכה פי שניים מהרגיל.

בדרך של איזון ופיצוי עלה בידו לבצע ניתוח גדול בחדר ניתוחים אחד, להשגיח על מתמחה בכיר באחר, ולעשות ניתוחים קטנים בשלישי. בצוות הרפואי שלו יש עכשיו שני נוירוכירורגים מתמחים — סאלי מאדן, כמעט מוסמכת ומהימנה לחלוטין, ומתמחֶה בשנתו השנייה, רוֹדני בראון מגִיאנה, מוכשר, חרוץ, אבל לפי שעה חסר ביטחון עצמי. למרדים הבכיר של פרון, גֵ'יי שטראוס, יש מתמחָה משלו, ג'יטה סְיאל. שלושה ימים, כשרודני לצדו, נע פרון בין שלוש המערכות של חדרי הניתוח — צלילי קבקביו על רצפת הפרוזדור הממורקת ושלל הגניחות והחריקות של דלתות הכנף בחדרי הניתוח נשמעו כליווי תזמורתי.

רשימת הניתוחים של יום שישי היתה אופיינית. בזמן שסאלי סגרה חולה אחד הלך פרון אל חדר הניתוחים הסמוך לשחרר גברת קשישה אחת מן הכאב בעצב השְלָשִי שלה, ה"טיק" המכאיב שלה. הניתוחים הקטנים האלה עדיין מסבים לו הנאה — הוא אוהב להיות מהיר ומדויק. הוא הכניס את אצבעו הנתונה בכפפה לתוך אחורי פיה כדי למשש את הדרך, ואחרי הצצה חטופה בלבד במסך מגבר התמונה החדיר מחט ארוכה מן החלק החיצוני של לחיה עד הגנגליון השְלָשי. ג'יי נכנס מהדלת הסמוכה לראות איך ג'יטה משיבה את הגברת להכרתה לשעה קלה. גירוי חשמלי באמצעות קצה המחט גרם לעקצוץ בפניה, ולאחר שנתנה אישור מנומנם שהמיקום נכון — פרון הצליח לאתר אותו כבר בפעם הראשונה — היא הורדמה שוב והעצב "בוּשל", נצרב באמצעות גלי רדיו. התחבולה המורכבת היתה לסלק את הכאב אבל להשאיר לה תחושה של מגע קל, וכל זה בתוך חמש־עשרה דקות; שלוש שנים של ייסורים, של כאבים עזים ונוקבים, באו אל קצן.

הוא חסם צוואר מפרצת של עורק המוח האמצעי — באמנות הזאת הוא רב־אמן, פחות או יותר — ועשה ביופסיה של גידול בתָלָמוּס, מקום שאי־אפשר לנתח בו. החולה היה שחקן טניס מקצועי בן 28, שכבר סבל מאובדן זיכרון חמור. בשעה שהוציא את המחט ממעמקי המוח ראה פרון מיד שהרקמה לא נורמלית. הוא לא תלה תקוות רבות בהקרנות או בכימותרפיה. דוח מילולי מן המעבדה אישר את חששותיו, ובאותו היום אחרי־הצהריים דיווח על כך להוריו הקשישים של הצעיר.

הניתוח הבא היה קְרַנְיוֹטוֹמיה, פתיחת גולגולת לשם הרחקת מֶנינגְיוֹמָה ממוחה של אישה בת 53, מנהלת בית־ספר יסודי. הגידול ישב מעל לרצועה התנועתית והיה תחום יפה, והוא גִלגל והפריד אותו בקלות באמצעות הדִיסֶקטוֹר על שם רוֹטוֹן — תהליך ריפויי לגמרי. סאלי סגרה את פצע הניתוח, ופרון הלך אל החדר הסמוך לבצע לַמינקטוֹמיה מוֹתנית בכמה גבהים בגבר שמן מאוד בן 44, גנן שעובד בהייד פארק. הוא חדר פנימה דרך שכבת שומן תת־עורי של עשרה סנטימטרים קודם שנחשפו החוליות, והאיש פרכס על השולחן אין־אונים בכל פעם שפרון הפעיל לחץ כלפי מטה כדי לכרסם בעצם.

לבקשת חבר ותיק שלו, מומחה לאף־אוזן־גרון, חשף פרון גידול של עצב השמיעה אצל נער בן שבע־עשרה — מוזר איך האנשים האלה של אף־אוזן־גרון נרתעים מלמצוא בעצמם דרכים קשות פנימה. פרון ניסר חלון עצם מרובע גדול מאחורי האוזן, מה שארך הרבה למעלה משעה ועִצבן את ג'יי שטראוס, שרצה להמשיך ברשימת הניתוחים של הצוות. לבסוף נחשף הגידול במיקרוסקופ הניתוחי — שְוַנוֹמה קטנה, גידול של מעטפת עצב שיווי־המשקל — בקושי שלושה מילימטרים מהשבלול. פרון השאיר את מלאכת הכריתה בידי ידידו המומחה ומיהר לביצוע הניתוח הקטן השני, ועכשיו היה זה תורו שלו להתעצבן קצת — צעירה קולנית ונרגנת ביקשה להעביר את מְגָרֶה חוט השדרה המושתל שלה מן הצד האחורי אל הקדמי. רק בחודש שעבר העביר אותו לאחר שהתלוננה שלא נוח לה לשבת. עכשיו טענה שהמְגָרֶה אינו מאפשר לה לשכב במיטה. הוא עשה חתך ארוך לרוחב בטנה ובזבז זמן יקר, ידיו משוקעות בתוכה עד מרפקיו, בחיפוש אחרי חוט הסוללה. משוכנע היה שלא יעבור זמן רב עד שתבוא שוב.

לארוחת הצהריים אכל כריך טונה ומלפפון שנארז בְּמפעל ושתה מים מינרליים מבקבוק. בחדר הקפה הקטן, שבגלל הלחם הקלוי והפסטה המחוממת במיקרוגל מזכיר לו תמיד ריחות של חדר ניתוח, ישב ליד הֶתֶ'ר, הקוקנית האהובה מאוד, שמסייעת לנקות את החדרים בין ניתוח אחד למשנהו. הת'ר סיפרה לו איך אסרו את חתנה באשמת שוד מזוין לאחר שזוהה בטעות במסדר זיהוי של המשטרה. אבל האליבי שלו מושלם — בזמן הפשע עקרו לו שן בינה במרפאת השיניים. בפינות האחרות של החדר נסבה השיחה על מגפת השפעת — אחת מאחיות חדר הניתוח וכן מתמחה באגף הכירורגי שעובד עם ג'יי שטראוס שולחו הביתה הבוקר. כעבור חמש־עשרה דקות החזיר פרון את אנשיו לעבודה.

סאלי קדחה חור בגולגולתו של זקן אחד, פקח תנועה בגמלאות, כדי להקל את לחצו של דֶמֶם פנימי — דֶמֶם סוּבְּדוּרַלי כרוני — ובאותה שעה הסתייע פרון בציוד החדיש ביותר של חדר הניתוח, מערכת מוּכְוֶנֶת־דימוּת, בעת פתיחת גולגולת לשם כריתת גְליוֹמה מצחית ימנית אחורית. אחר־כך העביר לרודני את הפיקוד על קידוח חור לשם טיפול בעוד דמם סובדורלי כרוני.

גולת הכותרת ברשימת היום היתה כריתה של אַסְטרוֹציטוֹמה פִּילוֹצִיטִית מראשה של נערה ניגרית בת ארבע־עשרה שגרה בבריקסטון עם דודתה ודודהּ, כומר בכנסייה האנגליקנית. הדרך הטובה ביותר להגיע אל הגידול היתה מאחורי הראש, מעל למוחון ומתחת לאוהל, כשהחולה המורדמת נמצאת בתנוחת ישיבה. זה יצר קשיים מיוחדים לג'יי שטראוס, כי בתנוחה הזאת אוויר עלול לחדור לתוך וריד ולגרום לתסחיף. אנדרֶאה צַ'פּמַן היתה חולה בעייתית ואחיינית בעייתית. בת שתים־עשרה הגיעה לאנגליה — הכומר ואשתו המבוהלים הראו לפרון את התצלום — ילדה מצוחצחת בשמלה וסרטים מהודקים, מחייכת חיוך ביישני. משהו באישיותה, שחיי הכפר בצפון הכפרי של ניגריה דיכאו וריסנו, השתחרר משהחלה ללמוד בתיכון המקיף של בריקסטון. היא נמשכה אל המוזיקה, הבגדים, שפת הדיבור, הערכים — אל הרחוב. יש לה בעיה, גילה לו הכומר בשעה שאשתו ניסתה להכניס את אנדראה למחלקה. אחייניתו לוקחת סמים, שותה לשוכרה, סוחבת מחנויות, מבריזה מבית־הספר, שונאת סמכות ו"מנבלת את הפה כמו ימאי בצי הסוחר". יכול להיות שהגידול לוחץ על איזשהו חלק של מוחה?

לא היה בידי פרון להציע לו שום נחמה כגון זאת. הגידול היה מרוחק מהאונות הקדמיות, עמוק בתוך החלק העליון של "תולעת" המוחון. כבר עכשיו סבלה מכאבי ראש מוקדם בבוקר, מנקודות עיוורון ומאַטַקסיה — אי־יציבות. התסמינים הללו לא הפיגו את חשדותיה שמחלתה היא חלק ממזימה — בית־החולים, בעצה אחת עם אפוטרופסיה, עם בית־הספר, עם המשטרה — לשים קץ לבילוייה הליליים במועדונים. בתוך שעות לאחר שאושפזה כבר הספיקה להתעמת עם האחיות, עם האחות האחראית של המחלקה ועם חולה קשישה אחת שאמרה שהיא לא מוכנה לסבול את הלשון הגסה.

לפרון היו קשיים משלו בעת שהדריך אותה לקראת הבאות. אפילו בשעה שרוחה לא היתה נסערת היתה אנדראה מדברת כמו ראפר באם־טי־וי, יושבת במיטה ומנדנדת את פלג גופה העליון, מחווה תנועות מעגליות בידיה, הכפות כלפי מטה, מרגיעה את האוויר שלפניה בעודה מתכוננת לאחת מסערותיה. אבל הוא העריץ את רוחה, ואת עיניה הכהות עזות המבע, את השיניים המושלמות, ואת הלשון הוורודה הנקייה המרפרפת סביב המילים שעיצבה. היא חייכה בשמחה, גם בשעה שהיתה צועקת בחמת־זעם כביכול, כאילו בדקה עד היכן היא יכולה להרחיק לכת. רק ג'יי שטראוס, אמריקאי בעל חום וישירות שאין לאיש זולתו בבית־החולים האנגלי הזה, הצליח לשכנעה לציית להוראות.

הניתוח של אנדראה נמשך חמש שעות ועבר בהצלחה. היא הושמה בתנוחת ישיבה, כשמלקחי הגולגולת מוברגים למסגרת שלפניה. לפתיחת החלק האחורי של הגולגולת נדרשה זהירות רבה בגלל כלי הדם העוברים סמוך מתחת לעצם. רודני רכן לפנים בצדו של פרון כדי לשטוף את מקום הקידוח ולצרוב את הדמם במלקחיים בי־פולריות. לבסוף נחשף הטֶנטוֹריום, האוהל, מבנה יפהפה בהיר ועדין, דומה לסחרור הקטן של רקדנית מצועפת, מקום שהדוּרה, הקרום הקשה, נאספת ונפרדת שוב. מתחת לו שכב המוחון. בחיתוך זהיר הניח פרון לכוח הכבידה עצמו למשוך את המוחון כלפי מטה — לא היה צורך ברִיטרַקטוֹר — ואז היה אפשר לראות לעומקו את האזור שבלוטת האצטרובל שוכנת בו, וממש לפניה את הגידול השרוע בתוך גוש גדול אדום.

האסטרוציטומה היתה תחומה יפה וחדרה באורח חלקי בלבד לתוך הרקמה המקיפה אותה. פרון הצליח לכרות כמעט את כולה בלי לגרום נזק לשום אזור אציל.

הוא הרשה לרודני לעבוד דקות אחדות עם המיקרוסקופ והשואב, ולעשות את הסגירה. את חבישת הראש עשה פרון בעצמו, וכשיצא סוף־סוף מחדרי הניתוח לא היה עייף כלל. מלאכת הניתוח אינה מייגעת אותו לעולם — מרגע שהוא שרוי בתוך העולם הסגור של אנשי הצוות שלו, של חדר הניתוח ונהליו המסודרים, ומרותק אל הצמצום הנמרץ של המיקרוסקופ הניתוחי בעת שהוא עוקב אחרי פרוזדור בדרכו אל מחוז חפצו, מרגע זה הוא חווה יכולת עבודה על־אנושית, משהו שדומה יותר לתשוקה.

אשר לימות השבוע האחרים, שתי מרפאות הבוקר לא היו תובעניות יותר מהרגיל. הוא מנוסה מכדי להניח לסוגי הסבל והמצוקה הנקרים על דרכו לגעת בלבו — חובתו להביא תועלת. גם הביקורים במחלקה והוועדות השבועיות השונות לא עייפו אותו. הניירת של יום שישי אחרי־הצהריים היא שהפילה אותו, הַפנָיות שלא טופלו, ותשובות להפניות, תקצירים לשני כנסים, מכתבים לעמיתים ולעורכים, ביקורת מומחים, היענות ליוזמות ההנהלה, ושינויים ממשלתיים במבנה של הקרן המנהלת, ועוד תיקונים בשיטות הוראה. תהיה בחינה חדשה — תמיד יש בחינה חדשה — של תוכנית החירום של בית־החולים. שוב אין צופים תאונות רכבת פשוטות בלבד, וביטויים כגון "אסון", "קטל המוני", "לוחמה כימית וביולוגית" ו"מגה־פיגוע" איבדו מעוקצם לאחרונה בשל שימוש חוזר ונשנה. בשנה שחלפה נודע לו על ועדות וועדות משנה שצצו חדשות לבקרים, ושרשרות פיקוד שיוצאות אל מחוץ לבית־החולים, מעבר להייררכיה הרפואית, אל המחוזות הרחוקים של המנגנון הממשלתי ומשרדו של שר הפנים.

פרון הכתיב בקול חדגוני, ושעות רבות לאחר שהלכה מזכירתו הביתה ישב והקליד בתא הקטן המחומם יתר על המידה, המשמש לו משרד בקומה השלישית. מה שעיכב אותו היה חֶסר לא מוכר ברהיטות. הוא מתגאה במהירות כתיבתו ובסגנון מלוטש, יובשני ואירוני, שלא נדרשת לו מחשבה רבה תחילה — ההקלדה והחיבור חד הם. אבל עכשיו מעד בכתיבתו. ואף־על־פי שהעגה המקצועית לא נטשה אותו — היא טבעו השני — כתיבתו התקדמה במגושם. מילים יחידות העלו בדעתו חפצים מסורבלים — אופניים, כיסאות־מרגוע, מתלי־מעילים — שהיו פזורים בדרכו. הוא חיבר משפט בראשו ואחר־כך איבד אותו על הדף, או הקליד את עצמו לתוך מבוי סתום דקדוקי ונאלץ לפלס לו דרך מתוכו בעמל רב. האם היתה החולשה הזאת הגורם לעייפותו או התוצאה שלה, הוא לא טרח להשתהות ולבדוק. עקשן היה, ודחק בעצמו עד הסוף. בשמונה בערב כתב את הדוא"ל האחרון ברשימה וקם מן השולחן לאחר שישב רכון מעליו מאז ארבע. בדרכו החוצה העיף מבט במטופלים שלו שביחידת טיפול נמרץ. לא היו שום בעיות, ואנדראה היתה בסדר גמור — היא ישנה וכל הסימנים שלה היו טובים. בתוך פחות מחצי שעה היה בביתו, באמבט שלו, וכעבור שעה קלה נרדם גם הוא.

מתוך "שבת" מאת איאן מקיואן, תירגמה מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת עם עובד

• מספריו הקודמים של איאן מקיואן: "כפרה", "אמסטרדם" (זיכה אותו בפרס הבוקר 1997), "אהבה עיקשת" ו"כלבים שחורים".