האשה השנייה

אם אתה מספיק זמן עם מישהי באותו בית, אתה מתחיל לחשוב. אין דרך למנוע את זה. אתה עומד בחדר הכניסה הלבן, מחזיק לה את הדלת בנימוס בזמן שהיא מביאה פנימה את השקיות שלה, מסתכל עליה הולכת לכיוון המטבח דרך משקפי השמש שלא הורדת. היא לא מסתכלת עליך בחזרה, אבל יש משהו בצעד שלה, בדרך שבה היא מניעה את הגב והתחת. עשר דקות מאוחר יותר אתה עומד בחוץ, ליד שער הברזל הצבוע אפור-ירוק, רואה אותה חולפת ליד חלון חדר השינה. אחר כך יש שעה של שקט, אבל אתה יודע שהיא שם, על המיטה הזוגית, אז אתה עושה את החשבון. הבעל שלה כלוא כבר חמישה חודשים. מעצר לפני משפט שאורכו מאיים לשבור את כל השיאים, שתי בקשות הסגרה, אחת מהולנד, אחת מגרמניה, חמישה עורכי דין שמסדרים לעצמם את הפנסיה על חשבונו, כבוד השופט מירסקי שפוגש אותו פעם ב-28 יום מבעד ליער של מצלמות ומיקרופונים ומאריך את מעצרו בנקישה יבשה של הפטיש העתיק שלו. היא אשתו השניה, נשואה לו כבר שש שנים, מסוג הנשים שאתה לא מוריד מהן את העיניים, אלא אם כן העיניים שלך תקועות בכלא "רימונים", מול כתובות הגרפיטי המטומטמות שחרטו קודמיך על הקירות.

חלק גדול מהזמן נדמה לי שבגלל זה שכרו אותי, תמורת סכום שבקושי העזתי לבקש. לא כדי לבדוק מתחת ל"לנד קרוזר" הכסופה שלה כל בוקר, אלא כדי שהיא תדע ששמים עליה עין. לא שיש איתה בעיה. היא יודעת את הגבולות שלה. מודיעה שעה לפני שהיא צריכה לצאת, נוהגת לאט כדי שלא נלך לה לאיבוד, מחכה בלי תלונות במכונית בזמן שאנחנו סורקים את בית הקפה. אחר כך אחד נעמד מאחור, אחד על המדרכה, ואני יושב בשולחן שלידה, מעמיד פנים שאני קורא עיתון בזמן שהיא שותה קפה עם אחת משלוש החברות הקבועות שלה.

פעם או פעמיים הן מדברות עלי. אני יכול לזהות את הסימנים, המבטים הגנובים, הצחקוקים שנקטעים בפתאומיות. אני מצליח לא לזוז, למרות שנרתיק האקדח לוחץ לי על החגורה האחורית, משאיר סימני לחץ בצורת תפרים מזוגזגים על הגב התחתון. אחר כך היא מסמנת לי עם הראש - אף פעם לא עם האצבע, היא יותר קלאסה מזה - ואנחנו קמים וחוזרים לתל ברוך. אני נותן לה לנהוג לבד. החלטה שקיבלתי כבר ביום הראשון, למרות כל ההתנגדויות. הגברת צריכה להרגיש שהיא שולטת בגורלה, אחרת היא תתחיל לעשות בעיות. היא גרה בווילה של ארבעה מפלסים, על מגרש של 630 מ"ר שאני מכיר כל סנטימטר מתוכו. היא נעצרת לפני החניה, ואני בודק את השטח ואז מסמן לה להיכנס. היא מכניסה את ה"לנד קרוזר" בתנועה חלקה, ואז יש את הרגע שאני אוהב. היא יוצאת, נותנת לי חיוך מרוחק, ואז מתכופפת לקחת את השקיות מהמושב האחורי - תמיד יש שקיות - בזמן שאני בוחן אותה.

היא בת שלושים ואחת, 169 ס"מ מעוצבים בקפדנות של מתכנן גנים יפני, שדיים קצת כבדים מדי בשביל הדוגמנית שהיא היתה, אבל בהחלט מוצלחים לפי הסטנדרטים של בערך שלושה מיליארד מתושבי העולם, התחת שלה מושלם - ואני תמיד הייתי איש של תחת - עגול ונוקשה, אבל לא קטן מדי, עם רגליים טובות מתחתיו. היא גומרת לאסוף את השקיות ומסתובבת אלי, עדיין עם החיוך המרוחק. השיער שלה חום, ארוך, יורד עד הכתפיים, והעיניים הכהות כמעט מלוכסנות. אני פותח לה את הדלת המובילה מהמוסך אל תוך הבית והיא חולפת על פני עם ריח הסוכר החום שלה, אומרת "תודה ג'וש" בשקט, משתמשת תמיד בשמי כדי להבהיר כמה היא מנומסת אל מעמד הפועלים.

אחר כך היא עולה לחדר השינה, ואני יוצא החוצה. זה הזמן של המחשבות המיותרות, אלה שמעלות ענן של חום מאזור החגורה שלי אל החזה. סיפור הנישואין שלהם דילג בין העיתונים כמו קנגורו על ויאגרה. אשתו הראשונה שהיתה חברת ילדות, הפגישה הראשונה במועדון לילה, הבזקי מצלמות ה'פפארצי' על פניהם כשהם יוצאים בלילות, הפנים שלה נבוכות, שלו מהודקות לסת. אחר כך גירושיו המהירים ואז הצילומים החדשים, המבוימים, של שניהם יושבים בג'אקוזי במלון באילת, מוקפים בהילה האידיוטית שיש תמיד לאנשים שכרגע התאהבו.

אחר כך היא נעלמה מהעמודים הראשונים ונשארו רק הסיפורים עליו: בתי הקזינו, מלחמת הכנופיות, עדי המדינה שהפילו אותו, התובע ההולנדי עם המבטא המעצבן שהכריז עליו כאחד מסוחרי הקוקאין הגדולים באירופה. עכשיו היא לבד, בבית הגדול הזה. שני הבנים שלו, מהנישואים הראשונים, באים כל יום שישי לבקר אותה. אתה רואה שהם קיבלו הוראה לעשות את זה. יושבים קפואים בסלון, עם שרשראות הזהב התלויות מצווארם כמו קולרים, מתעקשים לחלק לי הוראות. "תביא את הוויסקי," הם אומרים, "זה עם הכחול." אני מביא להם מהמרתף ג'וני ווקר עם תווית כחולה ב-400 דולר לבקבוק. מהדרך שבה הם שותים ברור שיכולתי לתת להם ספירט רפואי והם לא היו שמים לב להבדל. "אז מה העניינים איתך," הם שואלים שוב ושוב, "את צריכה משהו?" כאילו שיש משהו שהיא יכולה להצטרך מהם. אחר כך הם הולכים, והיא קמה, לוקחת כוס יין לבן, ועולה שוב למעלה. אני מסתכל עליה מטפסת במדרגות. סביב הקרסול השמאלי שלה יש צמיד כסף דקיק. נדמה לי שהם יצאו מהאופנה איפשהו בשנות השמונים, אבל לנשים כמוה יש אופנה משל עצמן.

הדלת שלה נסגרת בלי טריקה, אבל הדמיון שלי מחליק פנימה אחריה, סמוי באפלה. החיוך המרוחק הוא הונאה שאיש אינו קונה. לכל אשה יש צרכים, בטח לאשה כזאת. יכול להיות שהיא ניסתה בשבועות הראשונים להילחם בהם, אבל הם שם. אחרי שהוא נעצר היא עברה את חמשת השלבים הקבועים של האֵבל: הכחשה, זעם, משא-ומתן, דיכאון והשלמה. הפעם הראשונה בטח קרתה כמעט בלי שהיתה מודעת לה, מתוך שינה, הגוף מתגלגל לצד השני, הרגליים הארוכות נכרכות סביב כרית, או שהיד מטיילת מעצמה בעוד היא משאירה את העיניים עצומות, נאחזת באשליה שהאנחות הרכות שהיא שומעת אינן שלה. אחר כך מגיעה השיחה עם החברה. נשים מדברות על דברים כאלה. מבין השלוש אני מהמר על רלי, הקטנה, בקושי מטר שישים, שעגיל יהלום זעיר מבצבץ מתחת לחולצת הבטן הקצרה שלה. "אני לא מסתדרת לבד," היא אומרת, נבוכה, מקווה שלא תצטרך להסביר את עצמה. לרלי לא צריך להסביר כלום. היא מהירה כמו למבורגיני. "תאונני מפגרת," היא אומרת, "למה מה? את חושבת שהמצאת את זה?"

אם אני קולט נכון את רלי - שסקרה אותי פעם שלוש דקות שלמות בלי שום מבוכה לפני שהחליטה שאני לא שווה את המאמץ - בסיבוב הבא היא הגניבה לאחת השקיות שלה "רוקט פוקט" לבן, עם ראש מתחלף ושלוש מהירויות אפשריות. אולי זה הרומנטיקן שבי, אבל אני לא חושב שהיא משתמשת בו. אני יוצא החוצה לגינה, עושה את הסיבוב שלי. מרים מכסים ובועט בממטרות, פותח את תיבת הנתיכים של "בזק", בודק שמכשיר ההאזנה ששתלו שם הגאונים ממרחב השרון עדיין מסתובב. בקומה מעלי יש אור רך, שווילונות הלילך שלה הופכים אותו לסגול. אני ממשיך לענות את עצמי, מנסה להחליט איך בדיוק היא עושה את זה. על הבטן, שיערה מפוזר על הכרית והיא מניעה בכוח את אגנה על יד פתוחה, הדגדגן מתחכך בחלק הבשרי, הרך, של הכף. או שהיא על הגב, התנוחה העדינה יותר, שתי אצבעות מטפלות בחשיכה הרטובה שבין רגליה, שפתה התחתונה, המושלמת, נשוכה בין שיניה, ידה השניה מתחת לגופיית הטריקו הלבנה, הציפורניים משאירות סימנים על השדיים הלבנים. האם עברה פעם בדעתה האפשרות שאני אכנס פתאום, אמצא אותה ככה. אני משוכנע שכן. אפילו אם היא היתה שילוב של ז'אן דארק ואמא-תרזה, זה תמיד שם. הנוכחות שלי, הכובד של הצעדים, הריח של הקפה והאפטר-שייב בזמן שהיא יורדת למטה ומוצאת אותי עם העיתון.

"בוקר טוב סופי."

"בוקר טוב ג'וש."

שמות פרטיים, לפעמים, הם הדבר הכי פחות פרטי שיש, אבל היא יודעת שאני שם. זה הפחד הכי עתיק בעולם. היא שוכבת שם - על הגב, אני מחליט, זה מוכרח להיות על הגב - ויש בה משהו שמחכה לזה שאני אגיב לריח שלה.

יש, כמובן, העניין השולי הזה שאם אני טועה, ימצאו את הגופה שלי מחולקת לשנים-עשר חלקים לא שווים בכל רחבי המדינה. רק שככל שהזמן עובר, הסיכון נראה הגיוני יותר. לילה אחד היא יורדת למטה, מוצאת אותי רואה את "טרויה" בדי.וי.די. בלי להגיד מילה היא מתיישבת, רואה איתי ביחד עשרים דקות של בראד פיט, אחר כך חוזרת למאורה שלה. אני מכבה את המכשיר, נשאר לשבת מול האור הכחול. תסלחו לי על ההתקף הפואטי, אבל גברים לאורך כל ההיסטוריה יצאו למלחמות בשביל זיון ומתו עם חיוך על הפנים, זה חלק מהד.נ.א שלנו. אני עומד מתחת לחלון שלה, מנסה לשמוע משהו. לא שיש אפשרות כזאת. החלונות משוריינים, כפולים, עם מסגרות מתכת.

בשלב מסוים אני מקבל התקף שפיות ונעלם משם לשלושה שבועות. מנהל את העסק מרחוק, מקבל דיווחים משועממים מהמאבטחים ששכרתי. בלילות אני רובץ בדירה שלי, חולם עליה עם יד שמאל על ההילוכים. פעם אחת אני רואה הבזק של עצמי משתקף מהחלון הסגור. למה גברים נראים כל כך מגוחכים כשהם עושים את זה? ולמה נשים נראות כל כך נפלא? זה מסתיים כשאני מקבל טלפון מעורך הדין שלו. "לא בשביל זה אנחנו משלמים לך," הוא אומר לי בקול של אחד ששכח לקחת תרופה נגד צרבת. אני חוזר לשם, חנפן כמו כלב שבעטו בו, היא בדיוק מגיעה עם האוטו ואני מחזיק לה את הדלת. "תודה ג'וש," היא אומרת, מרחפת על פני.

אחרי חמישה חודשים אני לא יכול יותר. אני עושה את המהלך שלי.