הרלבנטיות החברתית של המדע
אם היכולת המדעית היא משאב לאומי, מן הדין לפקח על המדע: כשם שנציבות המים קובעת את הרום התחתון של מפלס המים בכנרת לצרכי שאיבת מים, כך צריך מישהו מוסמך להנחות את הפעילות המדעית ולקבוע מה צריך לחקור ומה לא ראוי לחקירה מדעית. השאלה היא, איזה מדע נקבל אחרי תהליך כזה של הכוונה ופיקוח והאם נוכל עדיין להגדיר את המדע כמשאב לאומי. חלק ראשון
הקשר בין מדע למדינה רחוק מלהיות פשוט. הממשל נוטה לראות במחקר המדעי משאב חשוב וחיוני לביצור מעמדה ועתידה של המדינה. אבל אם היכולת המדעית היא משאב לאומי, מן הדין לפקח על המדע כמו שנהוג לפקח על משאבים לאומיים אחרים כגון מים ומחצבים. במלים אחרות, כשם שנציבות המים קובעת את הרום התחתון של מפלס המים בכנרת לצרכי שאיבת מים, כך צריך מישהו מוסמך להנחות את הפעילות המדעית ולקבוע מה צריך לחקור ומה לא ראוי לחקירה מדעית. אלא שכאן מתעוררת שאלה מעניינת: איזה מדע נקבל אחרי תהליך כזה של הכוונה ופיקוח והאם נוכל עדיין להגדיר את המדע כמשאב לאומי.
נקודה שניה, שיעור הוצאת התמ"ג בישראל, על מחקר ופיתוח אזרחי, הוא השלישי בגודלו בין מדינות העולם ביחס למספר התושבים. יש כמובן קשר בין גובה ההוצאה על המו"פ לבין המוניטין המדעי של מדינה, אבל גם זה לא קשר פשוט. על פי המדד של מספר הפרסומים המדעיים ביחס לגודל האוכלוסייה ישראל עומדת במקום הראשון בעולם (109 פרסומים מדעיים לכל 10,000 תושבים, לעומת 72 בארה"ב ו- 44 בגרמניה). עם זאת, העובדה שלשוויצריה ולישראל יותר פרסומים מדעיים משיש לארה"ב וגרמניה לא עושות אותן מעצמות מדעיות גדולות יותר.
זאת ועוד, כאשר מדרגים מדינות על פי מספר הציטוטים שזוכים להם מאמריהם המדעיים, ישראל נמצאת במקום ה-3 ביחס לגודל אוכלוסייתה, אבל היא מצויה רק במקום ה- 12 מבחינת אחוז המאמרים המצוטטים מכלל הפרסומים המדעיים.
אבל נניח שהיינו במקום הראשון גם בקטגוריה של אחוז המאמרים המצוטטים, מה זה אומר? האם השגת מוניטין מדעי בעולם והרחבת הידע המדעי צריכות להיות מטרות של המדינה באותה מידה שהן מטרות טבעיות של המדענים? האם השגת מושב יוקרתי בחזית הידע העולמי היא מטרה כשלעצמה או אמצעי - למשל לשיפור מאזן התשלומים, לצמיחה כלכלית ולהשגת ידע טכנולוגי אסטרטגי הניתן אך ורק למדינות שיש להן כבר ידע כזה?
מקור הכל במחקר הבסיסי
למרות שהדברים מוצבים זה מול זה בהנגדה חריפה, אינני רואה סתירה ביניהם. להיפך - אני רואה בהרחבה כוללת של הידע תנאי מוקדם והכרחי למיצוי הפוטנציאל הכלכלי טכנולוגי הגלום במחקר הבסיסי. אפשר לומר בדרגה גבוהה של ודאות, כי הידע הנדרש לבניית מוצרים טכנולוגיים החל בצעצועים וכלה במכוניות מקורו במחקר הבסיסי.
באשר להיבט הכלכלי, מחקרים שונים מראים כי ההשקעה במו"פ היא ההשקעה הכדאית ביותר בהשוואה לכל השקעה אחרת, מבחינת תרומתה לצמיחה הכלכלית של המשק. לדוגמה, סקר שהקיף 53 מדינות והשתרע על פני תקופה של 25שנים (1985-1960) הראה כי התשואה על מו"פ גדולה למשל פי 7 מהשקעה בציוד ובמבנים.
כדי להבטיח שהתשואה תהיה אמנם פי 7 או אולי פי 10, ובהנחה שהמחקר הבסיסי הוא היסוד והבסיס לרוב המכריע של המוצרים הטכנולוגיים הנמצאים היום בשוק, צריך להשיב על שתי שאלות מקדימות:
- איך לממש ממחקר מדעי בסיסי את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בו; מבחינת מספר הפטנטים שנרשמו בארה"ב, ישראל נמצאת ב- 30% מתחת לרמה של 12 מדינות האיחוד האירופי.
- איך אפשר לקצר את טווח הזמן בין המחקר הבסיסי למחקר היישומי.
שאלות אלו מחזירות אותנו כמובן למערכת היחסים העדינה שבין הממשל למדע, שבה פתחנו, ולשאלת הפקוח וההכוונה של המחקר המדעי. אני רוצה לצאת מנקודת הנחה מקובלת למדי שמדע אינו יכול לפרוח ולשגשג אלא באווירה של חופש מחקר - הן ברמה האידיאולוגית והן ברמה האופרטיבית.
הרמה האידיאולוגית היא רמת האמת המדעית. מדען שרוצה לעשות מדע טוב חייב להיות מונחה אך ורק על ידי האמת המדעית. כל ניסיון לכפות עליו אידיאה חיצונית - בין אם חברתית ובין אם לאומית - כמו שאלת השיוויון או האי שיוויון של האינטליגנציה האנושית בקרב הגזעים השונים, עשוי להסתיים בניצחון אידיאה חברתית כזאת או אחרת, אבל את המחיר שלם המדע.
התנגשות הרסנית מסוג זה אירעה בשנות ה-30 של המאה שלנו בבריה"מ, כאשר ליסנקו - בתמיכת המשטר הקומוניסטי - ניסה לכפות על הביולוגים הרוסיים כללי תורשה הסותרים את עקרונות הגנטיקה המודרנית. תוצאותיו של ניסיון זה היו הרות אסון הן לחוקרים והן לביולוגיה בבריה"מ.
עד כמה מופרך היה הניסיון הזה לאנוס את האמת המדעית סיפק לנו מכון וואבילוב במהלך המצור הגרמני על לנינגרד, בחורף 1941/2. בשעה שעשרות אלפי אנשים מתו מרעב ברחובות, שמרה קבוצה של מדענים במרתפים של מכון ואווילוב על טונות של אורז, חיטה, שעועית ותפוחי אדמה, שהיוו מאגר גנטי עשיר של עשרות אלפי זני מזון (אגב, חלק נכבד מהיבולים בני ימינו של תבואות אלו פותחו מהכלאות של הזרעים שנשמרו בבנק הגנטי של מכון ואבילוב).
המצור נמשך 880 ימים. הטמפרטורה בחוץ ירדה אל מתחת ל- 40 מעלות צלזיוס. בגלל תנאי הלחות במרתפי המכון, נאלצו המדענים לזרוע זנים שונים כדי לחדש את מאגר הזרעים; החריש והזריעה נעשו בידיים בחלקות שהיו תחת הפגזה כבדה. 9 חוקרים מסגל המכון מתו ברעב, למרות שישבו על טונות של מזון, כדי להגן על אמת מדעית בתחום הגנטיקה שעמדה בניגוד מלא לאידיאה הביולוגית של ליסנקו והמשטר הקומוניסטי.
המקריות המדעית
הרמה האופרטיבית, שהיא הרמה השנייה של חופש הפעולה המדעי, מורכבת הרבה יותר. חופש הפעולה הכרחי למדע משום שהגילוי המדעי הוא תהליך כמוס - לא רק לקברניטי המדינה, אלא גם למדענים עצמם. פעמים רבות יוצא המדען למסע מחקרו בכיוון מסוים, אך במהלך מסעו הוא מגיע למקום אחר, הרחק מהמטרה המקורית שהציב לעצמו.
אני מתכוון בכך לא למקריות הידועה הקיימת בתהליך המדעי (כפי שקרה למשל לאלכסנדר פלמינג ב- 1928 בגילוי המקרי של הפניצילין). כוונתי היא לתהליך על פיו יודע החוקר מהו מחפש, אבל במה חיפושיו הוא מגלה משהו שונה מזה שהוא חיפש, משהו שהוא לא חזה אותו. אם זה כך, אם החדשנות המדעית נמצאת פעמים רבות במקום שאיננו מחפשים אותה, ואם למדענים רבים קורה מה שקרה לשאול המלך שיצא לחפש אתונות ומצא את המלוכה, המסקנה היא שאין טעם בניסיון מצד הרשויות להתוות את צירי הפעולה של המחקר הבסיסי:
ראשית, משום שאיננו יכולים לדעת מראש איזה כיוון מחקרי מוביל לאתונות ואיזה למלוכה. שנית, משום שאיננו יודעים בוודאות איזה מחקר בסיסי עשוי להצמיח יישום כלכלי או חברתי חשוב ואיזה לא (ראה דנ"א ורשתות נוירונים).
אם כן, בהנחה שאין זה חכם להנחות ולכוון מלמעלה את המחקר הבסיסי, אנו חוזרים לשתי השאלות שהצגנו קודם: איך לממש מהמחקר המדעי הבסיסי את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בו, ואיך אפשר לקצר את טווח הזמן בין המחקר הבסיסי למחקר היישומי?
