בהוליווד הקמנו את פלסטין
האם במאי ישראלי היה מעז לנאום על א"י השלמה? האם השופטים היו מעניקים עצמאות לצ'צ'ניה?
הסרט "גן עדן עכשיו" על המתאבדים הפלסטינים זכה בפרס "גלובוס הזהב" בהוליווד כסרט הזר הטוב יותר. ליתר דיוק - והדיוק פה חשוב - נעשית הבחירה על-ידי תא כתבי בידור זרים, לא אמריקנים, בהוליווד. צפיתי בטקס הענקת הפרס. הוא הכעיס וקומם אותי.
כעסתי כאשר מחלקי הפרס פתחו את המעטפה והכריזו על המדינה הזוכה: "פלסטין". למיטב ידיעתי, אין מדינה ששמה "פלסטין". אין מדינה כזו באו"ם, אין בבנק העולמי ואפילו לא בארגוני תרבות וחברה בינלאומיים. הפלסטינים עצמם טרם הכריזו על מדינה, ומסתפקים בתואר "רשות לאומית פלסטינית". תא כתבי בידור זרים בהוליווד לא מונה על-ידי הקהילה הבינלאומית לחלק זיכיונות לכינון מדינות לאום ריבוניות. מארגני "גלובוס הזהב" לא קיבלו, לכן, כל היתר להקים את "פלסטין". אין זה מעניינם לקבע גבולות ולהכיר בישויות מדיניות - אלא אם כוונתם להפוך את "גלובוס הזהב" לטקס פוליטי מובהק. ואם כך, יציגו נא מצע ויתמודדו בבחירות. בארצותיהם, אגב.
"גן עדן עכשיו" הוא סרט פלסטיני שהופק על-ידי ישראלים. על כך אין ויכוח. אך ישנם גם סרטים באסקיים הנוצרים בספרד. האם מישהו בהוליווד הרחוקה היה חולם להציגם כסרטים שנוצרו במדינה באסקית עצמאית? מסופקתני. האם תא הכתבים הזרים בהוליווד היה מעניק עצמאות מדינית גם לצפון אירלנד? או לצ'צ'ניה?
אחרי ששמו של הסרט הזוכה והמדינה ממנה בא הוקראו בקול, עלה לבמה בהוליווד הבמאי האני אבו אסעד ונשא נאום מדיני-לאומני-פלסטיני. הוא לא ניצל חלילה את אור הזרקורים העולמיים שהופנו אליו כדי לדבר על השאיפה לשלום, או כדי לפנות לצעירים מוסלמים ברחבי העולם בקריאה נרגשת לזנוח את דרך הטרור ופיגועי ההתאבדות. אבו אסעד גם לא דיבר על פיוס ופשרה. הוא הביע את תקוותו שעכשיו יזדהה כל העולם עם השאיפות הפלסטיניות "בלי שום תנאים". במאי "גן עדן עכשיו" הופיע כתועמלן פלסטיני מהסוג היותר בעייתי: הביטוי "בלי שום תנאים" משמעותו שאין צורך פלסטיני לקיים מו"מ עם ישראל, שאין הכרח להגיע להסדרים ולוותר על חזונות - כמו חזון שיבת הפליטים. אין דרישה לשום עשייה פלסטינית מלבד "לקבל את פלסטין ללא תנאי".
השימוש שעשה האני אבו אסעד ב"גן עדן עכשיו" כמנוף לתעמולה לאומית פלסטינית עושה עוול לתכני הסרט, משטח אותם
ומעניק להם ממד נוסף, מסוכן, של הצדקה עקיפה אך בולטת לדרכם של מתאבדים. במקרים כגון אלה, כדאי לערוך מבחן של מציאות הפוכה. נתאר לעצמנו שחבורה של קולנוענים מוכשרים מגוש קטיף הייתה מפיקה סרט על ההתנגדות לפינוי, תחת השם "התנתקות אינה גן עדן". האם היה צל של סיכוי שסרט כזה - יהיו ערכיו האומנותיים בולטים ככל שיהיו - יזכה בפרס שמעניק תא כתבים הזרים בהוליווד? ואם כבר היה הסרט זוכה בפרס כלשהו, האם היה הבמאי הישראלי מרשה לעצמו לצרף לדברי התודה שלו לחבר השופטים גם נאום תעמולה למען ארץ ישראל השלמה? ואם כן, איזה הסקנדל היה קם!
"גן עדן עכשיו" אינו, כאמור, סרט תעמולה פלסטיני. יש בו רבדים ועומק ודמויות מתלבטות. אין בו נקיטת עמדה חד-משמעית והמסר שלו מורכב (גם אם יוצריו - לטעמי האישי - "מבינים" יותר מדי את המניעים של המתאבדים-בכוח ו"מבינים" פחות מדי את ממדי האסון שטרור המתאבדים ממיט על העם הפלסטיני עצמו). אך לא בסרט מדובר כאן, אלא בטקס חלוקת הפרס לסרט. והטקס הפך להפגנה למען כינונה המיידי של מדינה פלסטינית "ללא שום תנאים". למעשה, הטקס של "גלובוס הזהב" כונן את המדינה הפלסטינית, בהבל פה של שחקנים, במאים וחברים בתא כתבי הבידור של הוליווד.
עוד בבלוג של סבר פלוצקר: פולין זוכרת, לישראל אין כסף
לפנייה לכתב/ת 
