מדוע קיים אי-שוויון בין המינים
הופעתו המרהיבה של הטווס הזכר בעונת הרבייה משמשת מקור הנאה לעיני הצופים. לעומתו, נראית הנקבה כיצור חדגוני ובלתי מושך. תופעה זו קרויה דו-צורתיות זוויגית, וחוקרים רבים מנסים להסביר מדוע היא קיימת
יופיו המרשים של הטבע שבה מתמיד את ליבן של הבריות. ציירים ומשוררים הנציחו את נופיו ונפלאותיו למען האצולה, ואנשי הכפר הסתפקו בליקוט פרחים צבעוניים ובגידול עופות נוי בגינות הירק. כך הפך הטווס ההודי (Pavo cristatus) שנפוץ ביערות בלתי נגישים לאחד העופות המוכרים ביותר. הופעתו המרהיבה של הזכר בעונת הרבייה משמשת מקור הנאה לעיני הצופים. לעומתו, נראית הנקבה כיצור חדגוני ובלתי מושך. תופעה זו קרויה דימורפיזם זוויגי (Sexual dimorphism) או דו צורתיות זוויגית, והיא מאפיינת מיני בעלי חיים רבים כגון האריה, היעל ודג הגופי. במינים אחרים דוגמת הפינגווינים או דגי הזהב תופעה זו אינה מצויה, אולם שני הזוויגים, הזכר והנקבה, מסוגלים לזהות זה את זו, גם ללא הבדלים ניכרים במראה גופם. היות שתופעה זו נפוצה רק אצל חלק מן המינים, מתחבטים החוקרים בניסיונות להסבירה.
צ'ארלס דארווין הציע כי דימורפיזם נוצר כתוצאה מברירה בין זוויגית (Intersexual selection). על פי תורתו, השוני העצום בין מופעי הזכר והנקבה נובע מהעדפות קבועות של אחד הזוויגים בבחירת בן הזוג. בחברה השמרנית של המאה ה-19 לא הכול הסכימו עימו. התפישה כי גם לנקבה ישנם שיקולים בבחירת בן הזוג עדיין לא היתה מקובלת באותם ימים. בחלוף הדורות כבר היה מוסכם על כלל החוקרים שדימורפיזם זוויגי נוצר על ידי לחצי ברירה מצד הזכר או מצד הנקבה.
השערתי היא שדימורפיזם זוויגי נוצר גם בעטיים של משאבי המזון, הן בשל לחצי שיחור מזון והן בשל לחצי טריפה. למשל, לזכר ההויה (Heteralocha acutirostris), עוף שנכחד בניו זילנד וניזון מתולעים, היה מקור עבה וקצר ששימש לחציבה בגזעי עצים קשים כדי למצוא בתוכם את מזונו. לעומתו, היתה הנקבה בעלת מקור ארוך, מעוקל ודק ששימש לחיטוט בעצים מרקיבים. לחצי התחרות התוך-משפחתית הם שהביאו להתפתחות אדפטיבית נבדלת אצל הזכר מאשר אצל הנקבה, על מנת ליצור הפרדה ברורה בין הרגליהם התזונתיים. אצל הזכר התקצר והתעבה המקור, ואילו אצל הנקבה התארך המקור ונעשה דק יותר. תהליך בררני זהה התרחש במיני הפרושים באיי גלפאגוס.
דימורפיזם זוויגי מוכר אחר הוא זה של הברכיה (Anas platyrhynchos). הנקבה עטויה נוצות בצבעי הסוואה, ואילו הזכר מכוסה נוצות בשלל צבעים ובולט מאד לעין. ביולוגים רבים ניסו לתאר כיצד נוצר דימורפיזם זה בהתבססם על עקרון של ברירה בין זוויגית. לנוכח העובדה שמיני ברווזים רבים הם מונוגמיים מתגלה סתירה בהנחתם, היות ששיקולי הנקבה בבחירת בן הזוג הם חד פעמיים. קרי, אם הנקבה מבכרת זכר צבעוני ככל האפשר, היא אינה אמורה לכאורה להישאר עוד עם בן זוגה, אם קמים לו יריבים העולים עליו בתכונות גופם. סבורני אם כך, כי רק לחצי טריפה גרמו לדימורפיזם מעין זה אצל הברכיה.
אדפטציה ללחצי טריפה
תכונת ההסוואה של המינים התבררה כאדפטציה שהתפתחה אצלם כנגד לחצי טריפה. הכלל הידוע גורס כי ככל שהיצור ידמה יותר לסביבתו, כך יתקשו אויביו לאתרו. אפשר להיווכח שאצל עופות בעלי דימורפיזם, לזוויג הדוגר ישנם צבעי הסוואה. כך גם אצל נקבת הברכיה. היא זו שדוגרת על ביציה בגומת הקרקע. התנהגות הדגירה אצלה קודמת להתפתחות צבעי ההסוואה שלה. אפשר לתאר כי בטרם התפתחו צבעי ההסוואה, נטרף שיעור ניכר מן הנקבות שבלטו על רקע הסביבה.
ביציהן לא בקעו ואפרוחיהן מתו בלא השגחה. הנקבות שפחות בלטו על רקע הסביבה, הן שהצליחו לשרוד ולהעביר לצאצאיהן את תכונות הצבע הנקביות. כך השתרשה תכונת ההסוואה של הנקבות במטענם הגנטי של הפרטים באוכלוסיה, בין אם הם זכרים ובין אם הן נקבות. אפשר אם כך לטעון שלחצי טריפה חד זוויגיים (Intrasexual predation pressure) משפיעים על התפתחות צבעי ההסוואה.
אני גם מציע שלחצי טריפה בין זוויגיים (Intersexual predation pressure) משפיעים על התפתחות צבע הנוצות. בעונת הרבייה נמצאים בני הזוג בסמיכות זה לזו. אם הזכר והנקבה הם בעלי אותה בולטות, הרי שלשניהם ישנו סיכוי זהה להיטרף. ברם, בטבע אין זהות מוחלטת בצבעי הפרטים. כל פרט באוכלוסיית המין נבדל במקצת מפרט אחר. לפיכך, יתכן מצב שבו לנקבה צבעים בולטים יותר על רקע הסביבה מאשר אלה של הזכר. במקרה שכזה, גבוהים יותר סיכוייה להיטרף מאשר הזכר, ומשום כך יפחתו הסיכויים שהמטען הגנטי של בני הזוג יעבור לדור הבא, כי הביצים תופקרנה. כלומר, תכונות הנקבה לא תיתרמנה לאוכלוסיה והן תיעלמנה בתוך דור אחד. באם ישרוד הזכר, יכול הוא למצוא נקבה אחרת בעונת הרבייה הבאה.
המצב המועדף יותר להורשת תכונות בני הזוג הוא כשלזכר צבעים בולטים יותר על רקע הסביבה מאשר אלה של הנקבה. כך גבוהים הסיכויים שהטורף יבחין תחילה בזכר הבולט, וכך תינצל הנקבה ותמשיך לדגור על הביצים. על כן, יעברו הגנים של הזכר המאופיין בבולטות גם לדור הבא. הנקבות הצעירות תישאנה את תכונות האב במטענן הגנטי ותורשנה אותן לצאצאיהן שלהן, ואילו צאצאיו הזכרים של האב יירשו את תכונותיו ויהיו בולטים יותר יחסית על רקע הסביבה.
גם תכונותיה של הנקבה תעבורנה לדור הבא. הזכרים הצעירים ישאו את תכונות האם ויורישו אותן לצאצאיהם שלהם, ואילו צאצאיה הנקבות של האם תירשנה את תכונותיה ותיבחרנה בזכר בולט מהן בצבעיו. החריגות שתבחרנה בזכר שפחות בולט מהן, עלולות להיטרף כשבני הזוג ימצאו יחדיו, וכך תכונת בחירה שכזו לא תעבור הלאה לדור הבא, ולא תוכל להתפשט באוכלוסיית המין. אם כך, הדרך של האבולוציה ליצור דימורפיזם זוויגי אצל הברכיה היא על ידי לחצי טריפה.
אפשר אם כך להציע שגם התפתחות הנוצות הארוכות אצל הטווס היא תוצאה של לחצי טריפה. הנקבה בוחרת בזכר בעל הנוצות הארוכות ביותר שפגשה. במידה שיופיע טורף יתקשה זכר בעל נוצות ארוכות להימלט. למרות זאת, בוחרת הנקבה להזדווג עימו על פני אחרים שהם בעלי נוצות קצרות יותר. במילים אחרות, הנקבה בוררת לרבייה רק את הזכרים בעלי הנוצות הארוכות. סיכויי הזכר בעל הנוצות הארוכות להיטרף גבוהים יותר לעומת הנקבה שנמצאת עימו. נקבת הטווס בוחרת אם כך, בזכר שסיכוייו להיטרף גבוהים יותר משלה. אם תישאר לבדה או בחברת נקבות אחרות, קטנים סיכוייה להתגלות על ידי טורף, אולם כדרך הטבע היא חייבת להזדווג, ולכן עדיפה חברתו של זכר הבולט בצבעיו ככל האפשר ממנה.
ניתן אם כך לקבוע כי הנקבה נמשכת לזכרים בעלי נוצות ארוכות, מפני שבקרבתו גדלים סיכויי השרידות שלה. למעשה, בנושאו את תכונת הנוצות הארוכות מוכן הזכר להקריב את עצמו כדי לזכות בנקבה. זהו אם כן עקרון ההקרבה (The Sacrifice Principle). הנקבה תבחר לרבייה זכר שיקריב עצמו במקומה. היות שיותר זכרים בעלי נוצות ארוכות מצליחים להתרבות מאשר להיטרף, ממשיך הדימורפיזם להתקיים אצל הטווס במלוא עוצמתו. אם המצב היה הפוך, הברירה הטבעית היתה פועלת בכיוון מנוגד לזה שפועלת הברירה הזוויגית, וכל הזכרים בעלי הנוצות הארוכות מדי היו נעלמים אט אט.
אורך נוצותיו של הטווס נקבע כשיווי משקל בין לחץ הטריפה לברירה הטבעית והמטען הגנטי. לחצי טריפה בין זוויגיים יגרמו לנוצות הזכר להתארך עוד ועוד. הברירה הטבעית תמנע מזכרים להיות בעלי נוצות ארוכות מדי, משום שפרטים כאלה לא יוכלו לשרוד בסביבה מסיבות שונות. במידה שלזכר תכונות אחרות שמאפשרות את הישרדותו בסביבה למרות הנוצות הארוכות, אזי בשלב כלשהו לא תתארכנה עוד נוצותיו בשל המגבלות הגנטיות.
לפנייה לכתב/ת 
