"הלוואי שהייתי חי עכשיו"

מה הייתי שואלת את מוצרט? כל אחד ממעריציו מחביא בכיסו איזו שאלה אקסטרה-פולשנית, צהובה ואקזוטית שהיה מפנה לגאון הקטן אילו נתקל בו (ככה סתם) ברחובות זלצבורג או זוכה לראיין אותו לכתבת שער של אחד העיתונים. מי לא היה רוצה לדעת עוד על מי שעומד מאחורי כל כוכבי "כוכב נולד" לדורותיהם, מי שלימד אותנו איך נולדים כוכבים באמת, הפנומן ההיסטורי שאת יצירותיו אנו משמיעים לעוברינו שטרם נולדו? ובכן - ביום חמישי מוצרט יהיה בן 250 ולכבוד יום הולדתו הוא הסכים להתראיין (וירטואלית כמובן).

* * *

המחשבה שאני יושבת באותו בית קפה עם וולפגנג הישיש מעוררת בי השתאות. אמנם מדובר באדם שכבר לא מיטיב לראות ולשמוע ואם אפצח בשירת אריה בפניו (אודיציה ששווה לא מעט), לא בטוח שיזהה את כל הקולרטורות. אבל מוצרט הוא מוצרט הוא מוצרט. בהליכה איטית, ועם חיוך מיוסר הוא מתיישב לצידי ב- Kaffeehäus (בית הקפה) ליד האופרה הווינאית, לבוש סחבות, עיניו טרוטות. 

אז מוצרט (אני מנסה גישה קלילה של מקומון עירוני), אתה מרגיש באמת כזה כגאון או שכולם סביבך פשוט בינוניים?

"אני באמת לא יודע", הוא עונה לי, סהרורי קלות, "בגיל שש, כשחיברתי את המינואט הראשון שלי הייתה בי התלהבות של ילד. כשכתבתי לאחר מכן את הסימפוניה הראשונה (אני חושב שהייתי אז בסביבות גיל תשע) אבי יצא מגדרו והתהלך עם דפי התווים שלי לכל מקום והראה למכריו. הייתי אז די נאיבי ולא חשבתי שיצא מזה משהו. כך יצא שהתחלתי לעבוד על האורטוריה הראשונה שלי ושנה אחריה כבר סיימתי את 'השוטה המתחזה', זו היתה האופרה הראשונה שלי. את מתארת לעצמך שהייתי כל כך עסוק בכתיבה שלא היה לי זמן לבדוק את מדד הבינוניות סביבי".

פתאום נראה לי כל המפגש הזה מעורפל קצת. בטנו של מוצרט עסוקה בעיכול מסובך של שניצל וינאי שמנוני, ואני מנסה למצוא קצה חוט שיעורר את הישיש לתת לי קצת דרמה (וקצת רייטניג), אני מתחילה לזמזם לו את אחד משיריו: "געגועים לאביב" (Sehnsucht nach dem Fruhling) ששרתי בילדותי:

"בוא ירח זיו וצבע נא, את העצים ירוק,

סיגל על שפת הנחל ישוב יפרח מתוק.

עד מה לראות חפצתי סיגליות בכר

ולטיול באחו לצאת כבעבר".

"אני לא יודע כמה זמן תחזיק האופנה הזאת. בסך הכל מדובר ביוזמה חביבה ואף רווחית. תראי, (חיוך שחצני נודף ממנו) הרעיונות המוזיקליים תמיד קיימים אצלי בשפע והיכולת לתרגם אותם לצלילים היא עבורי מיידית וקלה. אני ממזג ביצירות שלי כבראי-קסם את השתקפותה של התקופה כולה, ואני מדבר איתך על שלהי המאה ה-18. האוניברסליות והעובדה שבאתי במגע עם כל סוג של מוזיקה שנכתב או הושמע באירופה המערבית - הפך אותי לקונצנזוס. קיבלתי בדואר מחקרים רבים שנעשו בנושא זו ואני מתחיל להשתכנע שאכן המרכז הטונאלי המובהק והבהירות הסולמית מעוררים רגשות שנדמה כי הם 'מולדים' בתוך אוזנו של אדם מערבי. וכך גם ילד. ההשמעה של היצירות מחדדת את הרגשות האלה בכל שלב, אחרי הלידה ולפניה - כך שיש הגיון בממציאי ה'בייבי מוצרט'. לדאבוני, מתחרים שלי התחילו גם הם ליצר 'בייבי בטהובן' ו'בייבי שופן'- אני לא רוצה לפגוע באיש, אבל המקור לתופעה הוא המוזיקה שלי".

בוא נדבר קצת על האקשן. הסכסוך עתיק היומין עם סליירי הוא כבר חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלך. פושקין למשל בחר להעמיק בנושא ביצירתו ''מוצרט וסליירי'' (מתוך הקובץ ''הטרגדיות הקטנות שלי''). כמו כן רבים סבורים כי דמותך שונה מאוד מזו שהצטיירה בסרטו של מילוש פורמן "אמדיאוס" (שאת עלילתו יש לזקוף לזכותו של המחזאי האנגלי פיטר שייפר שכתב את המחזה שהועלה בברודווי בשנת 1974, והוסב אחר כך לסרט). אחת ולתמיד - כמה מזה אמת וכמה הוא רכילאות פרי עטיה של העיתונות הצהובה?

"תראי, כל הפרשייה של 'אמדיאוס' נעשתה לא בהסכמתי. אף אחד מהבמאים והתסריטאים לא קיבל את אישורי על ההתרחשויות בסרט, כך שאין לי מה להגיב בנושא. כנ"ל לגבי המחזמר. אני יכול לומר לך שלשמחתי הרבה ההיסטוריה עשתה עמדי חסד כך שאם רציתי או לא היום אני מושמע, מוזכר, מדובר ומנוגן בכל הזדמנות ואילו סליירי מוצג בדפי ההיסטוריה לא כמלחין (הוא דווקא כתב לא רע), אלא כרוצחי. ונקמה חביבה מזו לא יכולתי לבקש. (דוברו של סליירי מסר בתגובה כי אין אמת בדבר הוא אינו מי שגרם למותו של מוצרט - א.א).

איזו יצירה שלך אתה הכי אוהב?

"או...זו שאלה קשה". הייתה תקופה שחשבתי שהקונצ'רטו האחרון שלי לפסנתר, K 595, בסי במול מז'ור הוא יצירת המופת שלי. יש בקונצ'רטו הזה נשגבות ושלווה מעבר לתשוקות ולמאבקים שניהלתי בחיי. היום אני מגלה רגעי חסד בהרבה יצירות שלי ומתמוגג. האריה של 'מלכת הלילה' לא מאכזבת אותי, למרות שאולי בדיעבד הייתי מוריד איזה פרזה קולרטורית, כבר ראיתי כמה הפקות של האופרה שהשאירו את הסופרן מעולפת... לא זאת היתה הכוונה. כתבתי בכל כך הרבה ז'אנרים של מוזיקה: רביעיות כלי קשת, חמישיות כלי נשיפה, אופרות, קונצ'רטי, סימפוניות, סרנדות, שירים – זו משימה אכזרית לחפש את היצרה האחת שלי - זה יעשה עוול עם היתר".

בשלב הזה אני שמה לב שמוצרט כבר חסר סבלנות. בבית ההורים של אגודת הקומפוזיטורים הווינאית הזהירו אותי לא להאריך יתר על המידה. מוצרט כבר תשוש. אבל משהו בי לא מוותר. אם ראיון עם מוצרט - אז ראיון עד הסוף. אני רומזת לו ללגום מהקפה (את השניצל הוא סיים) ושואלת: איך אתה מסתדר בלי סוכן? מה נוסחת הקסם שלך? הוא משיב בנימה חרישית:

"אם היתה נוסחת קסם, הייתי היום מזדקן בשקט בטירה במערב גרמניה או נופש לי באחד החופים במזרח. אני לא מתבייש בעובדה שלא פיתחתי מחשבה כלכלית בשיא הקריירה שלי ונפלתי קורבן לשרצים שניצלו את תמימותי ואת העובדה שהייתי ילד. בזמנו, כשישבתי עם פון-קכל (K) לקטלג את יצירותי, הזלתי דמעה. למעלה מ-600 יצירות לכל הכלים שמרובן לא ראיתי מטבע אחד. אנשים סבורים שאני על-לאומי, אבל עובדה זו לא הופכת אותי לעל-אנושי. אני אוכל, שותה ומשלם שכר דירה כמו כולם. אני מברך על כל סוכן שדואג לאומנים שהוא מפתח, כפי שהיה אבי, ליאופולד זכרונו לברכה".

"יש לי הרבה חלומות, עשיתי הכל מהר והייתי, למשל, רוצה לסיים את הרקוויאם שלי במו ידי, לא הספקתי לסיים את היצירה כמו שצריך למרות שאת כל פרקיה שלא נכתבו אני ממשיך לשמוע בתוך ראשי שוב ושוב. לצערי, זו משימה שאנני יכול לעשות בגילי. הייתי אולי מאחל לעצמי לחיות יותר. את יודעת, היו לי כל כך הרבה תקופות בחיים: הילדות והנעורים המוקדמים שלי ואחריהן השנים בהן כתבתי את יצירות המופת הראשונות שהביאו לתקופה בוינה... במהלך כל השנים מיעטתי לדבר. להלוויתי באו מספר עלוב של אנשים והיא נערכה בתנאים מחפירים - קשה לומר שההתעוררות התקשורתית לה אני זוכה היום מזכירה את חיי אז. אולי אני מאחל לעצמי להיוולד מחדש ולזכות בחיי לאותה הערצה והוקרה שאני זוכה לה".

ונסיים באנקדוטה: לפני שבוע הופעתי בפני ילדים בקונצרט אופרה מוסבר. בין היצירות הצגתי את הקטע שאני עתידה לשיר ואמרתי: "אני אשיר את האריה של 'סוזנה', המשרתת מתוך האופרה 'נישואי פיגרו', מאת וולפגנג, אמדיאוס, מוצרט'. ילדה נחמדה הצביעה ושאלה אותי "למה צריכים שלושה אנשים, כדי לכתוב שיר אחד?...".