דמוקרטיית הרובים: 5 תרחישים

ביום רביעי השבוע יבחרו הפלסטינים את נציגיהם למועצה המחוקקת. מליון ורבע מצביעים יבחרו את 132 נציגיהם מבין 11 רשימות ו-728 מועמדים. עיקר העניין הציבורי יהיה במאבק בין שתי רשימות - בין פתח החילונית לחמאס האיסלאמית-פונדמנטליסטית, בין גישה פרגמטית של מוכנות עקרונית להסכם מדיני עם ישראל לבין שלילת כל אפשרות להסדר שהוא פחות ממדינת הלכה איסלאמית בין הירדן לים. הסקרים האחרונים נעים בין שוויון לבין יתרון קל לפתח. כך או אחרת, החמאס - במהלך הנוגד לכאורה את כל עקרונותיו - צועד לקראת השתלבות בחיים הפוליטיים בשטחים. אבו-מאזן רואה בהצטרפותו לקואליציה, אם לא הישג - לפחות את הנזק המזערי ביותר במצב הקיים.

מה הניע את החמאס "לסטות" מעקרונותיו? בחורף 1996 היה יאסר ערפאת מתדרך מדי לילה את חג' איסמאעיל וג'יבריל רגו'ב לקראת המפגשים עם הצוות הישראלי לגבי יישום הסכם אוסלו ב', ומיד אחר-כך התפנה לתדרך את ראש התנזים, מרואן ברגותי, לבצע פעילות חבלנית עוינת כלפי ישראל. לכאורה, דבר והיפוכו. זוהי תכלית המודל של "דמוקרטיית הרובים" שהייתה אבן יסוד במורשת ערפאת, וסללה לחמאס את הדרך להצטרף אל החיים הפוליטיים ה"אזרחיים" בשטחים. הפלסטינים איתרו במהלך יישום הסכמי אוסלו את נקודת התורפה הישראלית: מדינת ישראל אינה ערוכה להילחם ברשות הנתמכת באופן גורף על-ידי המערב, ולמערב יש אינטרס עליון בהישרדותה כגורם פוליטי.

עבר זמן רב עד שבוש ובלייר הודו שערפאת מוליך אותם שולל. אבל אז הם לא הורו לפגוע ברשות, אלא מצאו את החלופה בדמותו של אבו-מאזן ה"מתון". אצל אבו-מאזן הבעיה קשה עוד יותר, כי הוא מצטייר כלפי חוץ כנקי מטרור בשעה שבשטחים הטרור חוגג לא פחות מבימי ערפאת. החמאס מבין כי המערב יהיה להוט לתת לו הזדמנות במודל של אבו-מאזן; אף הוא יוכל ללכת עם - ועוד יאמרו עליו שהוא בלי. הנה חמישה תרחישים לבחירות הללו וליום שאחרי:

1. רגע לפני נעילת הקלפיות, הפתח שובר את הכלים. ראשיו חשים במפולת הפוליטית המתקרבת ומחליטים לפוצץ את המהלך הדמוקרטי. ניתנות הוראות לגופי החסות שלהם - התנזים, ועדות ההתנגדות וכמובן גדודי חללי אל-אקצה - לתקוף את נקודות ההצבעה ואת מרכזי הבחירות, ולמנוע כל אפשרות למהפך שלטוני. דמוקרטיה? בבקשה, יאמרו ראשי הפתח; אבל לא התכוונו ליותר מדי דמוקרטיה. האנרכיה בעיצומה.

2. חמאס זוכה להישגים, אך לא נוטל חלק בממשלה. הוא מסתפק בהישג האלקטוראלי ומתכוון להיות אופוזיציה לוחמת, המסרבת בכל תוקף להצטרף לממשלה מטעמים אידאולוגיים.

3. פתח וחמאס משתפים פעולה כדי להמשיך את שושלת דמוקרטיית הרובים. החמאס מחליט להיות חלק משיטה זו, המאפשרת לו לקיים פעילות פוליטית ודיפלומטית, לקשור קשרים עם מדינות העולם החופשי ולהיות מחוזר על-ידם - ובו-זמנית לדבוק במאבק המזוין ובטרור.

4. הפתח מנצח בהפרש קטן ומזמין את החמאס להשתתף בממשלה. ראשי החמאס מהססים אך לבסוף מחליטים

להצטרף, ובוחרים את התיקים הכלכליים-חברתיים שהביאו להם את ההצלחה בקרב הציבור. החמאס מותיר את "העבודה המלוכלכת" של המו"מ עם ישראל בידי הפתח. אבו-מאזן מציע לחמאס לשלב את אנשי הזרוע הצבאית, עיז א-דין אל-קסאם, במנגנוני הביטחון הרשמיים. החמאס מסרב להצעה וממשיך להחזיק את גופי הטרור שלו עצמאיים ונכונים לפעול בכל רגע.

5. חמאס מנצח בהפרש קטן, מוקמת ממשלת אחדות - ומאוכזבי הפתח מבצעים הפיכה צבאית. ראשי הארגון החילוני, בעיקר אלו השייכים לדור הביניים ולדור הצעיר, אלה שחלמו כל חייהם להיות ראשי המדינה לכשתקום, אינם רואים בעין יפה את השותף החדש בשלטון, העומד לקצור את פירות הקורבן שהם הקריבו משך שנים. כמי שמחזיק בכ-50 אלף כלי-נשק של כלל מנגנוני הביטחון, נותנים ראשיהם - דחלאן, רג'וב וברגותי - פקודת הפיכה, ותופסים את השלטון תוך הכרזה על משטר חירום צבאי. גדודי עיז א-דין אל-קסאם של החמאס נערכים לקרבות-נגד, והשטחים אז על סף מלחמת אזרחים כוללת.

אל"מ (מיל') משה אלעד שימש בתפקידים בכירים בשטחים וחוקר כיום את החברה הפלסטינית