"עם יהודים כאלה לא צריך שונאים"

מימי ויינברג לא סיפרה את הסיפור הזה מעולם. היא נתנה לאחרים ממשפחות 11 חללי אולימפיאדת מינכן להתראיין לתקשורת, ושתקה. "הייתי במצב נפשי לא טוב", מספרת אלמנתו של מוני ויינברג שנרצח על ידי המחבלים. עכשיו היא שוברת שתיקה, בראיון ראשון לקראת הקרנת סרטו של סטיבן שפילברג "מינכן" בישראל, החל מיום חמישי הקרוב.

"לפני שנה וחצי צלצלו אלי מהמשרד של שפילברג ושאלו אם אוכל לעמוד לפני המצלמה ולספר את מה שגולדה אמרה לי כמה ימים אחרי שקמתי מהשבעה", משחזרת ויינברג בראיון מיוחד ל-ynet בבברלי הילס. "בהלוויה של מוני ביקשתי מהרמטכ"ל דדו שיסדר לי לדבר עם גולדה. הגיע טלפון והיא שלחה אלי נהג שהביא אותי ללישכה בירושלים. גולדה קיבלה את פני בראש מורכן כשהיא ממוללת בעצבנות נייר בין אצבעותיה. 'יש לי בעיה לדבר עם אלמנות, יתומים ובני משפחות שכולות', אמרה לי גולדה, 'זה לא לעיתון, אבל נתתי הוראה לגמור את כולם, גם את המפעילים".

לדברי ויינברג, היא חשבה שגולדה עובדת עליה ורק רוצה להיפטר ממנה. "לא האמנתי לה", היא משחזרת. אבל כעבור זמן התחילו להופיע בתקשורת רמזים ומימי הבינה שגולדה מבצעת את מה שהבטיחה. "יום אחד נסעתי לסופרמרקט ברמת אביב שבו גרה גולדה. במקביל אלי נסעה מכונית שרד וסימנו לי לעצור בצד. שומר הראש של גולדה אמר לי שראש הממשלה רוצה לדבר אתי. הצצתי מהחלון וגולדה אמרה לי: 'הבטחתי לך ואני מקיימת, אבל זה לא לעיתונות'. עד היום לא סיפרתי את זה. אפילו לא למשפחות האחרות".

שפילברג ביצע תחקיר מעמיק והצליח להגיע לסיפור הזה. הוא רצה שויינברג תספר למצלמה מה גולדה אמרה לה. "דרשתי לקרוא את התסריט מראש לפני שאני משתפת אתם פעולה. הם סרבו להראות לי את התסריט ואני סרבתי להתראיין. אני חושבת שהם רצו לפתוח את הסרט עם גולדה ואיתי", היא אומרת.

ויינברג סירבה אמנם לשתף פעולה, אבל בנה גורי לא יכול היה לסרב. אחרי כל כך הרבה שנים של לימוד משחק, הוא לא היה יכול לומר לא לשפילברג. בגיל 33 הוא דומה להפליא לאביו מוני שנרצח באולימפיאדת מינכן באותו גיל. את אביו אגב הוא לא זכה להכיר. "גורי נולד ב-1 באוגוסט, מוני היה בברית וטס למינכן, משם הוא לא שב. לא דיברתי לעומק עם גורי על הטרגדיה שלנו. היתה לי בעיה לדבר על זה. גורי הוא קופי של מוני, מבחינה חיצונית הוא נראה בדיוק כמוהו. הוא גדל בצל של מינכן. הוא די מופנם. הוא התרחק מהילדים האחרים של חללי מינכן. בגיל מאוד צעיר הוא התחיל לדבר אתי על החלום שלו ללמוד קולנוע וכך הגענו ללוס אנג'לס".

ב-1986 הם עקרו ללוס אנג'לס. מימי הביאה את גורי למקום שבו נולדים כוכבים, לבית הספר התיכון בבברלי הילס, במגמת הדרמה, יחד עם בנים של כוכבים וכוכבים לעתיד. אנג'לינה 'ולי למדה איתו ביחד שש שנים, וגם וינס ווהן החבר של ג'ניפר אניסטון, איי ג'יי, הנכדה של פרנק סינטרה ואלכס הנכד של דין מרטין. עכשיו הוא קיבל את התפקיד של אביו בסרט, ומופיע בדקות הראשונות. מוני היה הראשון שנהרג. תפקיד ללא מילים.

מימי: "לא באמת יודעים בדיוק מה קרה במינכן, כי רק צברי יצא חי, כך הסבירו לי אנשים שמקורבים לפרשה. מה שאני יודעת זה שמוני חזר מהצגת 'כנר על הגג' ובגלל זה המחבלים נתקלו בו בחדר המדרגות. הם דרשו ממנו לדפוק על דלתות החדרים והוא הוביל אותם לחדרים שבהם גרו המתאבקים והמשקולנים מתוך הנחה שהם ינסו להתנגד. מוני נהרג ראשון מיריות בלחי ובעורק הראשי של הלב".

בסרט של שפילברג היא לא רואה הנצחה ראויה. "בטקס חלוקת גלובוס הזהב ישבתי בבית עם חברים וראיתי את השידור במתח. כששפילברג והתסריטאי קושניר לא זכו קפצתי משמחה", היא אומרת.

למה?

"כי הם עשו פנטזיה. הבמאי והתסריטאי היהודים לא טרחו להתקשר לצבי זמיר או לאף אחד ולקבל תדרוך על מה שהיה באמת. הם לא הזמינו אותנו להקרנות הבכורה בהוליווד ובישראל, כי הם פחדו שנפתח את הפה. פנו אלי להתראיין לתקשורת האמריקנית וסרבתי מתוך הנחה שכל מה שאומר לטוב או לרע יקדם את הסרט. לא רציתי שאנשים יראו את הסרט, למרות העובדה שהבן שלי משחק בו".

לדברי ויינברג, "הוליווד לא יכולה לבנות פנטזיות ולהעמיד את המחבלים ואת המוסד כשווים. הסרט הזה לא מבחין בין רוצחי אזרחים שלווים בשנתם לבין מי שהורגים רוצחים. זה שיגע אותי בסרט. זה הטריף את דעתי. הלכתי לראות את הסרט פעמיים. אחרי הפעם הראשונה לא האמנתי למה שאני רואה. הלכתי עוד פעם להיות בטוחה שהבנתי. עם יהודים כאלה כמו שפילברג וקושניר לא צריך שונאים".

"הכל נהיה אמיתי"

הבן גורי ויינברג אינו יכול להתראיין על הסרט עצמו, בגלל חוזה העבודה שלו. הוא הסכים לספר ל-ynet על תחושותיו האישיות ועל הקושי הרגשי להיכנס לעורו של אביו בדקות הדרמטיות שבהן הוא איבד את חייו.

"כל החיים שלי שמעתי סיפורים על אבא, אבל אלה היו רק מילים. כשאתה משחק את זה הכל נהיה פתאום אמיתי", הוא אומר, "זו היתה מכה. כמו חלום רע. הייתי על הסט וזה כאילו מישהו אחר היה שם. קשה לי להסביר את זה. רוב הזמן הייתי בהלם. היה לי קשה להרגיש את הגוף שלי".

את הסיפורים כיצד ניסה אביו להילחם על חייו שמע גורי מגיל רך. "שמעתי שאבא לא נכנע והלך מכות עם המחבלים. כעסתי עליו הרבה שנים וחשבתי לעצמי שאם הוא לא היה נאבק אתם, אולי היה לי אבא. כשצילמנו את הסרט, הבנתי בפעם הראשונה שהוא היה צריך לעשות את מה שעשה ושלא היה לו שום סיכוי לצאת משם בחיים", הוא אומר.

כל חייו חלם ויינברג להיות שחקן. "אמרתי לאמא שכדי להיות רציני, אני צריך ללמוד לדבר אנגלית ולהיות במקום שבו עושים סרטים. בגיל 14 היא לקחה אותי להוליווד". לוס אנג'לס היא עיר של חלומות. על כל שחקן יש אלפים רבים של מלצריות ומלצרים שממתינים לפריצת הדרך שלהם.

"זו תעשיה מאוד קשה", אומר גורי, "עד היום עשיתי תפקידים קטנים בסרטים ותפקידים יותר גדולים בטלוויזיה, אבל עכשיו בעקבות ההשתתפות שלי ב'מינכן' יש בי התעניינות מקצועית. דווקא מהדבר שהיה הכי קשה לי לעשות, מהטרגדיה האישית שלנו – נוצר מצב שרוצים אותי ועושים לי אודישנים. החיים מצחיקים".

על סט הצילומים למד גורי פרטים חדשים על רצח אביו. "כל מיני אנשים סיפרו לי סיפורים שונים על הדרך שבה הוא מת.  לא ידעתי למשל שירו בו שלוש פעמים, שמעתי רק על פעמיים. זה קשה ללמוד את הפרטים האלה על אביך כשאתה נמצא על הסט וצריך להיות חזק ומקצועי. לא רציתי שאף אחד יראה אותי נשבר על הסט. עשיתי את התפקיד שלי והלכתי לחדר במלון, שם בכיתי".

ויש עוד משהו שגורי ויינברג רוצה שנדע. "השחקנים הערבים היו מאוד נחמדים. הם אמרו לי שהם שנאו את מה שקרה במינכן והם רצו שאדע את זה. זה שירה בי בסרט, קארים סיידי, מייד אחרי הירי ואחרי שספילברג צעק 'קאט', התחיל לבכות ובא לחבק אותי".