חברון לתמיד - אבל גם הצבא

צודקים אנשי חברון. השוק הסיטונאי הוא רכוש יהודי שנגזל במאורעות תרפ"ט, ואנשי חברון שבים אליו בצדק מוחלט. עובדה זו אינה ניתנת לערעור, שכן המעיין היטב בדברי נציגי שלטון החוק אינו יכול להתעלם מהעובדה שאף הם אינם מכחישים יסוד זה. הם מדברים על ההליך, ולא על התוכן העיקרי של זכות להתיישב. אין זכות לערבים על השוק הסיטונאי בחברון, והצדק ההיסטורי מחייב את מדינת ישראל ליישב את השוק הסיטונאי ביישוב יהודי, ולאפשר לממשיכי מתיישבי חברון לבנות את ביתם במקום. מבקש צדק אינו מתכחש לו אפילו בשעה שהדבר נוגד את עמדותיו הפוליטיות. מבקש צדק צריך לבחון את העובדות, לתבוע כי ייעשה צדק עם הצודקים וחשבון היסטורי עם הרוצחים.

כיצד ניתן להסביר את העובדה שהציבור הישראלי אינו מקשיב לטענת הצדק של אנשי חברון? הדבר נובע משתי סיבות. ראשית, אין הציבור הישראלי קשוב בכלל עוד לדבר אחר מאשר בקשת השקט והשלווה. הדבר נחשף בכל פעם שנעשה דבר עוול - בין אם כלפי יהודים ובין אם כלפי ערבים. אין אנו מוצאים את הרגישות והנכונות לזעוק ולהתמודד נגד מדיניות שאינה צודקת. שנית, את ההתנגדות הציבורית להתיישבות בחברון הגישו חלק מהנאבקים על הזכות הצודקת למתנגדיה על מגש של כסף.

המאבק על הזכות הצודקת הזו גלש למאבק מסוג אחר לגמרי - על הלגיטימיות של השלטון. אלה שפעלו נגד הצבא והמשטרה בדרכים בהן נהגו, לא חטאו בחטא האלימות בלבד; גם לו הייתה זו רק אלימות כלפי כוחות הביטחון, הייתה זו עבירה חמורה ביותר, והמשך שבירת הכלים המתרחשת במדינת ישראל. אין רשות לאף אחד לפגוע במשרתי החוק במדינת ישראל. ברם, הרטוריקה וחלק מהדרכים בהם התנהל המאבק נשאו בחובם מסר חמור בהרבה - הכרעת התנתקות ממדינת ישראל ומהדרכים בהן מתנהל שלטון, ובחירה באלטרנטיבה - אנרכיה, "מדינת יהודה" או כל רעיון עוועים אחר.

הטעות שהייתה בהתנתקות חוזרת שוב: ניהול המאבק על כתפי הצבא והמשטרה וניסיון לפגוע בהם, ולא דרך המערכה הציבורית, הפוליטית והמשפטית. גם הניסיונות לתרץ תירוצים ולבקש מהציבור להבחין בין אנשי היישוב היהודי בחברון לבין אלה שבאו מבחוץ אינו עולה יפה. מן העבר השני, הממשלה מנצלת את התנהגות התומכים בהתיישבות כדי לפנות את היישוב היהודי הצודק מחברון, ובכך מנהלת מדיניות שאינה צודקת. לא זו בלבד, אלא ששמן נוסף נשפך למדורה, והתבערה מתלהטת.

מה אפוא ניתן לעשות? ניתן עוד להחזיר את האמון ההדדי, אולם זה יהיה קשה מאוד. על אנשי חברון מוטל להבהיר באופן חד-משמעי שהם מקבלים עליהם את שלטון החוק ואת דרכי ההתנהלות של החוק, ואין הם מתכוונים לפעול שלא במסגרתו. ומנגד, על ממשלת ישראל להבהיר באופן חד-משמעי כיצד היא מתכוונת לאפשר לאנשי חברון לממש את זכותם החוקית.

מתוך עמדות אלו תתפתח הידברות, שתאפשר הסדרים ראויים לטווח ארוך.

אני מקווה כי התנהגות הממשלה אינה נובעת מהעובדה שהעימות משרת את "קדימה" הפוליטית, ולכן הממשלה פועלת כביכול כדי ללבות את האש. בנוסף, איני מאמין שקברניטי המדינה מתעלמים מהשלכות ההתנתקות על חוסנה האזרחי והחברתי של המדינה לטווח הרחוק. התנהגותם הלא אחראית של חלק מהתומכים בהתיישבות בחברון אינה פותרת את הממשלה. לכן לדעתי, תפקידה של הממשלה למצוא את הדרכים למנוע את העימותים מתוך אחריות לאומית וכדי לשמור על הרקמה העדינה המרכיבה את עם ישראל, ללא פגיעה בשלטון החוק ובסדרי הממשל התקינים, ותוך התנערות חד-משמעית וללא קריצות ועיגולי פינות של התומכים בהתיישבות בחברון מניהול המאבק בדרכים אסורות. כל הבקיא בעובדות יודע שעם רצון טוב - זה אפשרי.

הרב יובל שרלו, חבר הנהלת ארגון רבני צהר

עוד בנושא:

• הרב יואל בן נון: אתם תמיטו עלינו אסון
• ענת רוט: מי בעד חיסול המתנחלים
• הרצל מקוב: טוב מתנחלת מוכה מחמישה עברייני רכוש
• אלעד טנא: תנו להיות שוב חנון עם כיפה